לפרק פירמה ולהשאיר אותה שלמה – דין וחשבון בפירוק שותפות

הרשומה החונכת את הבלוג עוסקת בעניין איזוטרי לכאורה, אך כזה שמאיר בצורה לא שגרתית סוגיות יסודיות בדיני תאגידים ובדיני אמונאות.  המקרה הנוכחי גם מדגיש את הפוטנציאל הכספי הניכר שיש לשימוש נכון בדיני אמונאות.

משרד עורכי הדין שרגא פ. בירן ושות' פעל על בסיס הסכמים חלקיים שנקבעו מעת לעת בין עורכי הדין.  היחסים בין שניים מהשותפים, עו"ד שרגא בירן ועו"ד צדקיהו הרמולין, נעכרו, והסכסוך הגיע לבית המשפט.  הרמולין (באמצעות עורכי הדין ד"ר יוסי שגב, סיני אליאס ואורי אדלשטיין) תבע לפרק את השותפות ולמנות לשם כך כונסי נכסים.  כדי להדוף את התביעה לפירוק, שכרוך עמו הליך של עריכת חשבונות, הכחיש בירן (באמצעות עורכי הדין רם כספי, ניר כהן, רונן לפן ורונית מאיר) את עצם קיומה של שותפות.

פירוק טכני

בבית המשפט המחוזי קבע השופט מגן אלטוביה כי השניים היו שותפים בשותפות לא רשומה [לפסק הדין ראו כאן].  בין היתר, ציין בית המשפט כי נכסיו הפרטיים של בירן התנהלו במידה מסוימת במסגרת המשרד.  למרות שפקודת השותפויות מקנה לשותף זכות לפרק את השותפות, ביכר השופט אלטוביה להמנע מכך משני טעמים: ראשית, מכיוון שהדבר היה פוגע בשותפות, שהמשיכה לתפקד כמשרד פעיל; שנית, מכיוון שמצא בעמידה על פירוק משום חוסר תום לב בקיום חוזה לנוכח הלכת שירותי תחבורה ציבוריים [כאן] וסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי).  לפיכך הורה השופט על מינוי בעלי תפקיד לקביעתה של "מסת הנכסים" של השותפות, אשר ממנה יזכה הרמולין לנתח לפי חלקו בה.

הרמולין וגם בירן הביעו שביעות רצון מפסק הדין [כאן וכאן], אך בד בבד, שניהם ערערו עליו לבית המשפט העליון.  בפסק הדין שניתן לאחרונה בעניין בירן נ' הרמולין [כאן] קבע השופט חנן מלצר, ועמו הסכימו הנשיא אשר גרוניס והשופטת דפנה ברק-ארז, כי כדי לצאת מן המיצר – בין זכות השותף לפירוק לבין הנזק שהפירוק יגרום – ניתן ליישם "פירוק טכני", המוכר בדין האנגלי:

ניתן, במקרים המתאימים, לערוך לשותפות מעין "פירוק טכני" (technical dissolution), שמשמעו כי השותפות אכן מתפרקת להלכה, ואולם למעשה היא ממשיכה להתקיים כמו שותפות חדשה, וזו כוללת את כל השותפים הקודמים חוץ מהשותף שפרש…  במקרים מסוג זה – המסגרת החדשה באה בנעליה של השותפות הישנה לכל דבר ועניין, כך שהשותף הישן הופך לנושה של המסגרת החדשה.

דגם הפירוק הטכני שהשופט מלצר יישם מתבסס על הבחנה אחת שערך – בין "השותפות" לבין "המשרד" – ועל הבחנה נוספת – בין "פירוק" (dissolution) לבין "חיסול" (winding up).  לפי גישה זו, השותפות מתייחסת למערכת היחסים הבינאישית, ואילו המשרד הוא הפעילות העסקית שהשותפים מקיימים – לאמור, הפירמה כישות כלכלית.  הפירוק כאן משמעו שינוי בהרכב האנושי של המשתתפים, ואילו החיסול הוא שינוי (סופני) בעסק שהם מנהלים – שוב, הפירמה.  [התעלמו מקשיי המינוח לנוכח משמעות ה"פירוק" לגבי חברה, שהוא חיסול (winding up), שבית המשפט העליון עמד עליהם.]  כך יכול היה בית המשפט לפרק את השותפות מבלי לחסלה.

דגם הפירוק הטכני מחדד את ההבדל שבין מושג הפירמה כיחידה כלכלית לבין מושג התאגיד כאישיות משפטית.  כידוע, מעמד השותפות הלא רשומה כאישיות משפטית מוטל בספק שנים רבות (וכנראה יישאר כך).  משכך, אין היא אלא מערכת חוזית בינאישית, המבוססת על יחסי אמון ולכן נשענת על זהותם המסויימת של המתקשרים.  כולם רקמה אנושית אחת, חיה.  ואם אחד מאתם הולך מאתם, משהו מת בה [השוו], ונגזר עליה להתפרק.  בכך השותפות הלא רשומה נבדלת מתאגיד – כגון חברה ואגודה שיתופית – שבו אינטרס הבעלות של החברים נפרד מן הפירמה הכלכלית וניתן להעבירו מבלי לפגוע בשלמותה ובהמשך תיפקודה.

דגם הפירוק הטכני מפגין גישה גמישה ועניינית לצורך ולאפשרות להפעיל דוקטרינות משפטיות בקנה אחד עם צרכי המציאות העסקית.  אימוץ הדגם הזה אצלנו וההסתמכות על תקדימים אנגליים לשם כך הם לפיכך התפתחות רצויה.

התחשבנות לעומת חשבון

הסכסוך בפרשת בירן נ' הרמולין נסב על נכסים בהיקף של מאות מיליוני שקלים, ואולי מיליארדים, כאשר במוקד המחלוקת ניצבים נכסים שבירן רואה כפרטיים ואילו הרמולין טוען כנראה לזכויות גם לגביהם.  על רקע זה מרתקת העובדה, שהעילה המשפטית המרכזית והסעד החשוב ביותר שנובע ממנה לא נדונו לגופם בשתי הערכאות.  במקום זאת הדיון כולו התייחס לסעד הפירוק, ששני הצדדים, בירן וגם הרמולין, הצהירו שאינם מעוניינים בו.

תביעתו העיקרית של הרמולין היתה צריכה להיות בדיני אמונאות – לסעד של חשבון (account) – לנוכח חובת האמון שחב כל שותף לשותפתו.  אף על פי כן, "אמון" או "נאמנות" אינם נזכרים כלל בנימוקי הפסיקה במחוזי וגם בעליון.  השופט אלטוביה עשה עם הרמולין חסד מסויים כאשר הדגיש, אגב הדיון בקיום השותפות, כי חרף ניסיון של בירן להחרגה הנכסים השונים היו שלובים זה בזה.  בכך רמז בעקיפין להיקף השותפות אך גם לאפשרות של הפרת חובת אמון.

יטען הטוען, כי התביעה לפירוק השותפות השיגה הישג כפול: גם כללה בחובה סעד של עריכת חשבונות, וגם הפעילה לחץ כבד על בירן באיום על שלמות הפירמה.  על השיקולים באיום בפירוק אינני מחווה דעה.  עובדה היא ששתי הערכאות נרתעו מאוד מפירוק משרד עורכי דין שהמשיך לשגשג ארבע שנים לאחר שהשותף-התובע עזב.  באשר לעריכת חשבונות, בית המשפט העליון כשל מעט ביחס להיבט חשוב זה ולכך נקדיש כמה מילים.

זכותו של שותף לחשבון לגבי השותפות הוכרה כבר בשנת 1305 (במילים: אלף שלוש מאות וחמש, למניינם), ובסוף המאה הארבע-עשרה היא היתה מבוססת היטב.  במרוצת הדורות התרחבה תביעת החשבון והפכה למשטר משפטי הכולל סעדים וסעדי-עזר, אשר עומדים לרשותו של כל נהנה (beneficiary) כלפי האמונאי (fiduciary) שלו, לרבות בין שותפים.  לצד חובת גילוי מפליגה, היכולה להתרחב לבדיקה חקירתית לנוכח חשש להפרה, עשוי החשבון להקנות גם נאמנות קונסטרוקטיבית בנכסי האמונאות, עכבון שביושר לגביהם, ועוד.

מאות שנים מאוחר יותר התפתח לצד החשבון הזה – ה"אמיתי" – גם סעד-עזר של "התחשבנות" או "עריכת חשבונות", שעיקרו הפניית בירורים חשבונאיים סבוכים לבודק חיצוני.  בירור כזה דרוש לא פעם בעת פירוק שותפות, ולכן ההבחנה בין שני הסעדים הטשטשה.

הד דיוני להבחנה בין הסעדים מצוי אצלנו עד היום בתקנות 123 ו-251 לתקנות סדר הדין האזרחי.  עיון קפדני בפסיקה וותיקה מצביע על יישום מדוייק שלהם.  פרשת יעקבזון נ' בוטובסקי, מפי השופט זוסמן [כאן], עסקה בעריכת חשבונות, ואילו עניין פרידמן נ' רובין, מפי השופט ח' כהן [כאן], דן בחשבון המלא ("מתן חשבונות") לנוכח טענה להפרת חובת אמון.  לעומת זאת, בפסק דין בירן צוטטו שתי ההלכות יחדיו.  משנקבע שם קיומה של שותפות בלא טיעון לגבי הפרת חובת אמון, אין זה ברור איזה סעד בדיוק ראו הצדדים ובית המשפט לנגד עיניהם.  בפרט, הצדדים ובית המשפט החמיצו, לעת עתה, את ההזדמנות להדרש לסעדי העזר שדיני האמונאות עשויים להקנות לנהנה-הניפר.