סדר לי ת'בחור – טובת הנאה לקרוב משפחה כענין אישי מנגע

היותה של טובת הנאה לקרוב משפחה של אמונאי משום ענין אישי אסור שלו עצמו היא בגדר פשיטא. אף על פי כן, בעניין מדינת ישראל נ' בר החליט השופט גורפינקל לזכות את ראש עירית רמת-גן לשעבר, צבי בר, מאישום בעבירת מרמה והפרת אמונים לגבי נסיבות כאלה ממש. רשומה זו מצביעה על קשיים בהחלטה מנקודת המבט של דיני אמונאות.

במסגרת האישום המדובר פנה בר לאחד ארביב בבקשה שימצא לבנו יואב עבודה באחת החברות שבבעלותו, ביודעו כי לארביב יש עניין עסקי כיזם בעיר וצורך בתמיכתו של בר. הבן, שהיה חסר ניסיון, הועסק במשך כמה חודשים בשכר רגיל מבלי שבר ייתן לכך גילוי. השופט גורפינקל קבע:

 החלטתי לזכות את בר מעבירה של הפרת אמונים. על אף שבר פעל בניגוד עניינים העולה כדי הפרת אמונים אני קובע כי בנסיבות העניין מדובר בזוטי דברים. סעיף 34יז לחוק העונשין קובע: "לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה, אם, לאור טיבו של המעשה, נסיבותיו, תוצאותיו והאינטרס הציבורי, המעשה הוא קל ערך".

בר פעל כאב שבנו חזר מחו"ל ומעוניין שישתקע בארץ ולא ינדוד בעולם, כלשונו. הוא לא ביקש שבנו יכהן במשרה בכירה, או יקבל משכורת שאינה הולמת את עיסוקו בחברה. אין מחלוקת כי יואב הועסק בחברה לשביעות רצון מעסיקיו וקיבל תמורה עבור עבודתו.

בכל הכבוד, ההחלטה נראית שגויה לפחות מבחינת דיני האמונאות. אכן, העבירה של מרמה והפרת אמונים אינה רק צורתה הפלילית של הפרת חובת אמון (על הקשר בין השתיים ראו רשומה קודמת על פסק-הדין כאן), אולם במקרה זה התנהגותו של בר קיימה את שתיהן. יתר על כן, בר הפר את חובתו הפרה כפולה, שאחת מהן נעלמה מעיני התביעה ומעיני בית המשפט.

חובת האמון ניצבת על שני אדנים: איסור לפעול בעת חשש ממשי לניגוד עניינים וחובת גילוי מלא. באשר לרכיב הראשון קבע בית המשפט כי הוא הופר, ובכך צדק ללא ספק. עובד ציבור, ככל אמונאי, הדואג ל"סידור עבודה" לשאר-בשר קרוב אצל אדם הקשור למילוי תפקידו פועל בניגוד עניינים כה חריף עד שהדבר עלול להראות כמהתלה, אלמלא היה זה עובד ציבור שלנו (ראו והשוו כאן).

העובדה שהשכר המשולם הוא רגיל או הולם אינה מעלה או מורידה. כך, למשל, נפסק בארה"ב בפרשת Bayer v. Beran לגבי מנכ"ל שהחברה שלו נתנה חסות לתוכנית מוסיקה שבה שרה רעייתו הזמרת בתעריף רגיל. בפרשות גזנאוי ו-חג' יחיא די היה בהשתתפות עובד ציבור בדיוני מועצה שדנה בהענקת טובת הנאה לקרובו כדי לנגע אותו בניגוד עניינים.

 קביעה כי אמונאי הפר את חובת האמון בפעולה בניגוד עניינים משמיעה בהכרח שניגוד העניינים מהותי. יסוד המהותיות הוא המאזן בין המשטר התובעני של חובת האמון – של "אדם לאדם מלאך" – לבין מציאות החיים שבה אמונאים בני-תמותה מוקפים פיתויים מכל עבר. במילים אחרות, הדוקטרינה של חובת אמון מכילה כבר באופן מובנה רכיב המחריג מתחולתה עניינים של מה בכך, בדומה לדוקטרינה של זוטי דברים לפי סעיף 4 לפקודת הנזיקין. כך נאמר באנגליה בעניין Fiona Trust כי “the law recognises that some gifts or benefits are too small to create even a real possibility of a conflict of interest and so too small to be treated as a bribe” (ראו גם סעיף 176(4) לחוק החברות האנגלי).

לפיכך, משנקבע כי המעשה לא היה עניין של מה בכך בהיותו הפרת אמונים, אין עוד מקום לקביעה כי הוא כן היה עניין של מה בכך באמצעות הסייג של זוטי דברים.

זאת ועוד. את חובת האמון שלו עשוי אמונאי להפר גם באי-גילוי של מידע מהותי, ובמיוחד בדבר ניגוד עניינים "העולה כדי הפרת אמונים". משנקבע אפוא כמימצא שבר לא גילה את ניגוד העניינים שבו היה שרוי, היה בית המשפט יכול לקבוע כי הוא עבר את העבירה גם באי-גילוי.

בית המשפט הרשיע את בר עוד כהנה וכהנה בעבירות של שוחד והפרת אמונים בקשר לאירועים אחרים, אולם לזיכוי הנידון כאן עלולות להיות השלכות שליליות אשר מצדיקות עיון בו.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s