חוזה לך ברח – סעדים כלפי צד שלישי המקבל נכס אגב הפרת חובת אמון

אחת המשימות המאתגרות שעומדות בפני מפרק היא לאסוף נכסים שיצאו מן החברה אגב הפרת חובת אמון של נושאי המשרה. בפרשת טייטלמן נ' שמשון, מערכות בטחון בע"מ (בפירוק) ניסה כך המפרק לחסום העברת זכויות בדירת נופש ב"כפר הים", אלא שהוא לא הראה שהרוכשים ידעו או שהיה עליהם לדעת שהזכויות יצאו מן החברה בעסקה נגועה, ומשכך דחה השופט מינץ את תביעתו כלפיהם. הדברים היו שונים בתכלית אילו דבק אשם ברוכשים. הדין החולש על הסוגייה סבוך במידה חריגה, בין היתר מחמת ניסוח קלוקל במיוחד של סעיף 256 לחוק החברות המפנה ל"דינים החלים על הפרת חוזה". ברשומה זו אצביע בקווים כלליים על ההשלכות המעשיות של טיעון משפטי מלא הנשען גם על אחריות צד זר בדיני אמונאות.

בפרשת טייטלמן היו הנתבעים צד חמישי או שישי, למעשה. הזכויות הועברו תחילה מן החברה לאחד אמגר, ממנו לחברת נאמנויות, ממנה לאחד סיני, ורק מסיני – לנתבעים, אולם לכל הצדדים שקדמו לנתבעים היתה זיקה לחברה ולנושאי המשרה שלה. השופט מינץ קבע:

גם אם אניח לצורך העניין, כי מר אמגר או מר סיני הפרו את חובת האמון כלפי החברה או כלפי מי מבעלי מניותיה, התרופות העומדות לחברה, הן לפי סעיף 256 לחוק החברות (הקובע כי על הפרת חובת אמונים של נושא משרה כלפי החברה יחולו הדינים החלים על הפרת חוזה בשינויים המחויבים) והן לפי סעיף 281 לאותו חוק (הקובע כי חברה רשאית לבטל עסקה עם אדם אחר או לתבוע ממנו פיצויים אם עשה עסקה עם החברה הטעונה אישור), אינן חלות על מי שביצע את העסקה עם החברה ולא ידע או לא היה עליו לדעת על הפרת חובת האמונים או על העדר אישור העסקה כאמור.

תרחיש כזה, שבו צד זר לחברה מקבל לידיו נכס שיצא מן החברה אגב הפרת חובת אמון של נושאי המשרה, הוא רק מקרה פרטי. מקרה פרטי הסמוך לו הוא חלוקה אסורה של דיבידנד לפי סעיף 310 לחוק החברות. במקרה הכללי מדובר בנכס הנתון לכוחו של כל אמונאי – נאמן, עורך-דין, שותף וכו' – והצד הזר מקבל אותו עם מודעות כלשהי לכך שיצא מנכסי האמונאות אגב הפרה של חובת האמון. על אחריות הזר המעורב חלות שלוש מערכות דינים שונות, ולמרבה האירוניה, אף אחת מהן אינה דיני חוזים. בפרט, אלה הם דיני קניין, דיני עשיית עושר ולא במשפט ודיני אמונאות.

מרבית הפסיקה בישראל – החל מהלכת וואלס נ' גת ואילך – נטתה לנתח תרחישים כאלה במסגרת מושגית קניינית. פסק דין טייטלמן שייך לקו הפסיקה הזה הגם שהוא אינו מסתמך עליו במפורש. היו בתי משפט שעמדו על הרלוונטיות של דיני עשיית עושר ולא במשפט לתרחיש כזה – למשל, קליין נ' בלס ולאחרונה חד מוליכי תבל בע"מ נ' הארגז תעשיות בע"מ. לצד אלה מציעים דיני האמונאות כלי רב-עוצמה להטלת חבות על הצד הזר באמצעות דוקטרינה של קבלה אסורה המכונה "קבלה ביודעין" (knowing receipt).

דוקטרינה זו, שלמיטב ידיעתי טרם נידונה בישראל הגם שיש לה עוגנים טובים בדין שלנו, מטילה על הזר מקבל הנכס אחריות כשל אמונאי – לאמור, חובת חשבון (account). במסגרת זו עליו להחזיר מיד לנהנה-הניפר את הנכס שהגיע לידיו – ואין נפקא מינא אם הוא צד שלישי, שישי או אחר – ועד שיעשה כן הנכס מוחזק אצלו בנאמנות קונסטרוקטיבית לטובת הנהנה. יתר על כן, ככל אמונאי, הוא חייב להעביר לנהנה כל טובת הנאה שצמחה לו בקשר לנכס, ועוד כהנה וכהנה סעדים שעומדים כלפי אמונאי-מפר.

ניתוח מלא של הנושא מתאים למסגרת אחרת. כאן אתייחס רק לפרשת בנק מזרחי טפחות נ' כונס הנכסים הרשמי המוזכרת בפסק דין טייטלמן בסמוך לדברים שלעיל וכנראה בנימה של הסכמה. שם קבע בית המשפט המחוזי, מפי סגן-הנשיא צבן, כי בן דודו של בועז יונה, מנכ"ל חברת "חפציבה", אשר קיבל ממנה דירה במתנה ביודעו על הפרת חובת אמון של המנכ"ל בענין, חייב להחזירה, אך פטר אותו מתשלום מלוא דמי השכירות שהלה הפיק מהדירה מעת קבלת החזקה בה (תוך שהוא מחייב אותו בתשלום רק מעת ביטול ההסכם). בכל הכבוד, שגגה נפלה מלפני בית המשפט באותו עניין. אין ספק שבדין הצטווה בן הדוד להחזיר את הדירה, אולם היה על בית המשפט להורות גם על שלילה מלאה של כל טובת הנאה שצמחה לו ממנה לרבות דמי השכירות (ולחלופין, לפי בחירת התובע אילו תבע זאת, להורות על תשלום פיצויי אמונאות – ראו רשומה קודמת כאן).

נסיים בשיר.