תחרות בין משאיות – תניית אי תחרות בין בעלי המניות בתקנון חברה

אחת התכליות של הבלוג היא לחדד בקרב עורכי הדין את התובנה שלצד העניין המשפטי המרתק, בדיני אמונאות יש גם כסף – הושט ידך וגע בו. או לא. סכסוך ייצרי בין בעלי משאיות שהוכרע בעיצומו של הקיץ המהביל בפרשת הובלות חץ ההר בע"מ נ' עגיל מבהיר נקודה זו ומצביע על החשיבות של טיעון משפטי מלא בעניינים גדולים כקטנים.

העובדות כאן היו פשוטות להפליא. חברה להובלת מטענים במשאיות פעלה בדומה לתחנת מוניות: המשאיות היו בבעלותם של בעלי המניות. סדרן עבודה שהחברה העסיקה חילק למשאיות עבודות הובלה, אשר בגינן החברה ניכתה עמלה מן התקבולים. בחברה הוקצו 17 מניות (שחלקן הוחזקו במשותף). תקנון החברה כלל תנייה שבמשפט כונתה "תניית אי תחרות":

חבר בחברה לא יהיה רשאי להיות קשור במישרין או בעקיפין בפעילות עסקית או מסחרית עם לקוחות החברה, במידה ופעילות כזו קשורה לעסקי ההובלה. חבר בחברה לא יפעל ולא יקיים קשרים עם לקוחות החברה אשר יעמדו בניגוד לאינטרסים של החברה.

אחד מבעלי המניות הסתכסך עם חבריו ופנה לחרוש במשאיתו בעצמו, תוך שהוא ממשיך להיות מעורב בהנהלת החברה. החברה וכמה בעלי מניות תבעו אותו בעילה חוזית של הפרת התקנון וביקשו סעד נזיקי בגין אובדן הכנסות וכן צו מניעה. להגנתו טען הנתבע כי תניית אי התחרות בטלה מחמת אי חוקיות בהיותה הסדר כובל ובהיותה נוגדת את עקרון חופש העיסוק. בית המשפט, מפי השופטת נאות-פרי, הכריע בטענות אלה כהלכה בדחותו אותן. במישור הסעד הכספי ציין בית המשפט כי "קיים קושי מסויים" לאמוד את נזקה של החברה מכיוון שלא הוצגו נתונים לגבי לקוח חשוב לאחר שעבר לעבוד עם הנתבע, ולכן ביצע אומדן של העמלה שאבדה מתוך הכנסות משוערות, ואותו פסק.

ככל שידיעתי מגעת, התובעים לא טענו בתיק זה טענות לעילות או לסעדים בדיני אמונאות. למעשה, מדובר בחברה פרטית המשמשת מַסֶדֶת (פלטפורמה) לשותפות. בין בעלי-המניות-השותפים שוררים יחסי אמונאות מכוח דין וגם מכוח התקנון, שכמוהו כהסכם בינם לבין עצמם ובינם לבין החברה. "תניית אי התחרות" קובעת חובת אמון בין הצדדים לא רק בקביעה של איסור תחרות אלא בעיקר בקביעה המפורשת של איסור פעולה בניגוד עניינים. אין לך יחסי אמונאות מובהקים יותר. בנסיבות המתוארות הפרת חובת האמון של הנתבע היא בוטה.

נפקותה של העילה האמונאית מתבררת במישור הסעדים הכספיים. סעד הפיצויים שנפסק הולם את העילה שנטענה. לעומת זאת, אילו תבעה החברה סעד של חשבון היה מצבה עדיף משמעותית. ראשית, היה על הנתבע לתת גילוי מלא של כל פעילותו המפרה. זו בדיוק תכליתו של החשבון – להסיר מדרכו של הנהנה את "הקושי המסויים" הנובע מהעדיפות האינפורמטיבית של האמונאי. שנית, החברה היתה זכאית לשלילה מלאה של כל הרווח שהנתבע הפיק בקשר להפרה ולא רק לעמלה שאבדה לה, שהוכח כי בעבודות מסויימות היא קטנה יותר. שלישית, החברה היתה זכאית לסעד חלופי של פיצויי אמונאות אילו התברר שהעמלה שאבדה עולה על הרווח של הנתבע, והיתה לה זכות לבחור בין הסעדים עד תום ההליך.

אין זו הפעם הראשונה שבה טיעון חלקי מניב לתובע תוצאות חלקיות. כך היה גם בפרשת כשדי נ' אונגר (ראו כאן), אלא ששם לפחות נהנתה החברה הניפרת מיתרון דיוני של פיצויים בלא הוכחת נזק. במקרה הנוכחי קשה להצביע על יתרון מסוג זה.

תודה לקורא-עמית על ההפניה לפסק הדין.

מודעות פרסומת

8 מחשבות על “תחרות בין משאיות – תניית אי תחרות בין בעלי המניות בתקנון חברה

  1. פינגבק: עיזה פזיזה – אחריות נושא משרה לשיקול דעת עסקי פזיז | נקודה בסוף משפט

  2. פינגבק: גילוי ושוב גילוי ועוד גילוי – חובות גילוי של נושא משרה כלפי בעלי מניות | נקודה בסוף משפט

  3. רועי

    אמיר, תודה. פוסט מרתק.

    כתבת כי "בין בעלי-המניות-השותפים שוררים יחסי אמונאות מכוח דין וגם מכוח התקנון, שכמוהו כהסכם בינם לבין עצמם ובינם לבין החברה."

    2 שאלות:
    1. אני מבין שתניית אי-התחרות בתקנון מטילה חובת אמון *הסכמית* בין בעלי המניות. אבל מה המקור *בדין* לחובת האמון בין בעלי המניות במקרה הזה (שכן חובת האמון בחוק החברות היא של נושא משרה כלפי החברה) ?

    2. בהקשר זה, נתקלתי בסעיף שהוטמע בתקנון של חברה פרטית, הכוללת 2 בעלי מניות בלבד, לפיה הדירקטורים יפעלו לטובת החברה, בנאמנות וללא ניגוד עניינים. הדירקטורים מטעם בעלת השליטה קיבלו החלטה לא לטובת החברה ובניגוד עניינים. האם נוכח הוראת ס' 17(א) לחוק החברות – הקובעת שהתקנון הוא חוזה בין החברה לבין בעלי מניותיה ובינם לבין עצמם – ההוראה הנ"ל בתקנון מייצרת יריבות ישירה בין בעלת השליטה לבעלת מניות המיעוט בגין הפרת חובת אמון? יריבות ישירה בין הדירקטורים לבעלת מניות המיעוט בגין הפרת חובת האמון? או שניהם?

    תודה מראש על תשובתך.

    אהבתי

  4. Amir Licht מאת

    רועי,
    תודה לך על התגובה.
    ל-1 – "מכוח דין", לדעתי, כי כמוהם כשותפים. שותפים הם אמונאים זה כלפי זה.
    ל-2 – זה יותר קשה. התקנון יוצר יריבות ישירה בעלת אופי חוזי, אך רק בין החברה ובעלי מניותיה ולגבי תוכנו. אני סבור שבדרך כלל דירקטורים אינם אמונאים של בעלי מניות המיעוט. יש חשש שאני במיעוט בעניין זה. ראה נא רשימה בכותרת "מיעוט מבוטל". אני גם סבור שהרוב אינו אמונאי של המיעוט, ויש חשש שגם בעניין זה אני במיעוט. לדעתי, דיני החברות שלנו ממשטרים את התנהגות הרוב במסגרת הכללים של איסור קיפוח, ואלה אינם מטילים חובת אמון על הרוב כלפי המיעוט אלא רק חובה לעמוד בציפיות לגיטימיות.
    בשורות טובות,
    עמיר

    אהבתי

    1. רועי ריינזילבר

      מעניין. ציינת שאתה במיעוט לגבי הדעה שבעל מניות רוב אינו אמונאי של המיעוט. תוכל בבקשה להפנות אותי לרשימה / פסק דין?

      אהבתי

  5. Amir Licht מאת

    ראה נא בספרי בפרק על צדדים לחובה, בחלק על בעלי מניות מיעוט כנהנים. שם יש דיון מפורט.
    נסיבות שבהן אפשר אולי לראות במיעוט נהנה ביחסי אמונאות יכולות להיות כאשר החברה מגיעה לסוף דרכה (בהסכמת/ביוזמת הרוב, מן הסתם), אך הנקודה אינה פשוטה כלל. ראה את הדיון שם.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s