גילגול מחילות – הפטר במסגרת פשרה בתביעה נגזרת

בית המשפט המחוזי דחה לאחרונה בענין רובין נ' בנק הפועלים את הפשרה שגיבשו הצדדים בתביעה הנגזרת בפרשת הבנק התורכי פוזיטיף, אשר בגידרה גם הורשע דני דנקנר, שהיה אז יו"ר בנק הפועלים, בהפרת אמונים בתאגיד. רשומה זו מתייחסת לנקודה אחת בהחלטתה של השופטת שבח בקשר לטיבו של ההפטר במסגרת פשרה עם אמונאי ולדין המסדיר אותו.

בבסיס הבקשה לאישור תביעה נגזרת ניצבת טענה כי נושאי משרה בבנק הפועלים, לרבות דנקנר, הפרו חובות אמון וזהירות כלפי הבנק כאשר אישרו הסכם, אשר בעטיו שילם הבנק לחברת RP הקשורה לדנקנר 25 מיליון דולר במקום 5 מיליון דולר שהיה עשוי לשלם לה לפי הסכם קודם. במסגרת הפשרה המוצעת ניאותו המבטחים של נושאי המשרה לשלם 6 מיליון ש"ח כנגד סילוק מוחלט של כל הטענות והתביעות כלפי כל נושאי המשרה ו"כל צד שלישי אחר", לרבות חברת RP, שכלל לא היתה צד להליך, וכן "חברות הקשורות אליה".

בנימוקים לדחיית הפשרה ציין בית המשפט כי "ההפטר [המוחלט לדנקנר] נוגד לכאורה את הוראת סעיף 258(א) לחוק החברות הקובע כי 'חברה אינה רשאית לפטור נושא משרה מאחריותו בשל הפרת חובת האמונים כלפיה'. המבקשים לא נתנו מענה הולם לדברי נציג היועץ המשפטי לממשלה לפיהם 'קיים טעם לפגם בכך שאדם הורשע, על פי הודאתו במעשים קשים, ובעבירות קשות (מרמה והפרת אמונים) יזכה לפטור במסגרת הליך אזרחי גם ביחס למעשים שנעשו בכוונה תחילה ומתוך מודעות למעשה ולתוצאותיו'." בהתנגדות לפשרה שהגיש היועץ המשפטי לממשלה הוא הפנה, בין היתר, לסעיף 263 לחוק החברות, השולל את תוקפה של הוראה למתן פטור, שיפוי או ביטוח לנושאי משרה בגין הפרת חובות שלא בתום לב, וכן לסעיף 255 לחוק החברות הקובע תנאים לאישור פעולה של נושא משרה הנגועה בהפרת חובת אמון.

בכל הכבוד, בכך נתפסו בית המשפט והיועץ המשפטי לממשלה לכלל טעות קלה. סעיפים 258 ו-263 לחוק עוסקים בהתניה מראש על אחריות בגין הפרת חובות נושאי משרה, וסעיף 255 מסדיר אישור מראש של פעולה הנגועה בהפרת חובת אמון. לעומתם, פשרה בגדר תביעה נגזרת עוסקת במחילה לאמונאי על הפרת חובתו לחברה – "פטור בדיעבד", כפי שהיא מכונה תדיר בניסוח לא-מיטבי שאולי תעתע גם במקרה הנוכחי. בכל ההקשרים מדובר אומנם בהפטר, אלא שדינה של המחילה אינו כדינה של ההתניה, ובמיוחד לא כדינו של פטור.

חוק החברות אינו מתייחס למחילה במסגרת הסדרי ההתניה על חובות נושא משרה, והדבר עורר השערות שונות לגבי מעמדה בדין שלנו. על אף פשטותה של הסוגיה, בית המשפט העליון נמנע כבר פעמיים מלהבהיר כי מחילה אפשרית בהחלט (ראו אנטורג נ' שטבינסקי, אפריקה ישראל להשקעות בע"מ נ' כהן, שלא נידונו בענין רובין, וראו רשומה קודמת כאן). מחילה היא עסקה בין נהנה לאמונאי הנגועה בענין אישי, ועל כן דיני האמונאות נותנים לה תוקף בשני מצבים טיפוסיים – במסגרת הסכמה תקפה של הנהנה על בסיס גילוי מלא, ולחלופין, במסגרת אישור של בית המשפט.

אישור פשרה בתביעה נגזרת שייך לקטגוריה השניה: מצד אחד ניצב נושא המשרה המפר, המייחל למחילה; מנגד ניצבת החברה, אלא שלתובע הנגזר, המכהן כאמונאי אד הוק שלה, ולבא כוחו, המצפה לשכר טרחתו, יש עניין אישי בפשרה. במצבים כאלה, שבהם אין לנהנה יכולת מלאה לגבש הסכמה תקפה, בית המשפט שקנה סמכות על הסכסוך עושה זאת עבורו (ראו אפרת נ' בן שאול; שפירא נ' מדינת ישראל). מכך נובע שמחילה יכולה להנתן לגרועים שבמועלים ולחול על הקשות שבהפרות, לרבות הפרות בזדון. השאלה היא רק שאלה של "מחיר", אשר בית המשפט מוסמך לבחון ולאשר לפי שיקול דעתו. בענין זה קבע בית המשפט בפרשת רובין את עמדתו כדין לנוכח שיקולים נוספים שציין.

כפי שקבע בית המשפט, אם לא יוגש לאישור הסדר אחר, תישמע הבקשה לאישור התביעה כתביעה נגזרת ביום 22.12.2015 בשעה 8:30. היו דרוכים.