הילילויה – אוריינות חשבונאית של נושא משרה והתרשלות באכיפה מנהלית

בפסק דין גרואר נ' רשות ניירות ערך נדרש בית המשפט המחוזי לערעור על החלטה של וועדת האכיפה לפי חוק ניירות ערך בפרשת אקסטרא פלסטיק. במוקד ההליכים שם ניצבה החלטה של נושאי משרה בחברת אקסטרא פלסטיק להציג הלוואה גדולה באופן מטעה – כנכס שוטף וכהלוואה לזמן ארוך, בשעה שהיה נכון להציגה כנכס לא-שוטף וכהלוואה לזמן קצר. סמנכ"ל הכספים עירער על קביעת אחריותו, בין היתר בטרוניה שוועדת האכיפה הסתמכה על הלכה אוסטרלית בפרשת Healey, אשר מחייבת נושאי משרה להיות מסוגלים לקרוא ולהבין דוחות כספיים. השופטת רונן דחתה את הטענה מניה וביה, ובטעם. רשימה זו עוסקת בשתי נקודות הקשורות לקביעה זו: ראשית, התבססות הדרישה לאוריינות חשבונאית של נושא משרה; ושנית, מקומה של התרשלות במסגרת אכיפה מנהלית של חובות דיווח אצלנו לעומת אכיפה של חובות נושאי משרה באוסטרליה.

התבססות הדרישה לאוריינות חשבונאית – לאמור, יכולת בסיסית לקרוא ולהבין דוחות כספיים – היא אחת התמורות המשמעותיות ביותר שחלו בחובות נושאי משרה בעת האחרונה. מבחינת האסמכתאות, החלטת האכיפה המנהלית בענין אקסטרא פלסיק היא כנראה נקודת המפנה (ראו רשימה קודמת כאן). אליה יש להוסיף אמרות אגב, הן לפניה הן אחריה, ובהן התבטאות של השופט פרגו ברוח זו בענין זאבי נ' טי.אר.די ואמרה של השופטת רונן בפרשת אשש נ' עטיה, אשר נותרה כאמרת אגב לנוכח פטור של הנתבעת, האחת מורן אטיאס (ראו רשימה קודמת כאן). פסק דין גרואר מאשש את הנקודה ברמה של החלטת בית משפט מחוזי, אף כי קשה לקבוע אם מדובר בהכרעה ממש:

ההפניה של המותב לפס"ד Healey כמקור להשוואה והשראה איננה גורעת מהתוקף המשפטי של הכרעתו. העותר אף לא טען זאת. טענתו היתה כי לא היה מקום לבסס את סטנדרט ההתנהגות המצופה ממנו על הלכה אוסטרלית. אולם, הוא לא הבהיר מה צריך היה להיות סטנדרט ההתנהגות המצופה ממנו, ובאיזה אופן יש לסייג את המסקנה של המותב (שאכן עולה לכאורה בקנה אחד עם ההלכה האוסטרלית). על-כל-פנים, כפי שהובהר, העותר לא כפר בכך שהיה מקום לקבוע כי הוא אכן ביצע הפרה – וגם מבחינה זאת אין מקום להתערב בקביעותיה של ועדת האכיפה.

הטעם הענייני שבדרישת האוריינות החשבונאית ברור. הדוחות הכספיים הם ערוץ תקשורת עיקרי של החברה עם שוק ההון. מן ההכרח שלנושאי המשרה הבכירים תהיה לפחות מיומנות בסיסית בשפה שבה הוא מתנהל. טענתו של גרואר, סמנכ"ל הכספים, כי אין להחיל עליו תקן מיומנות כזה, אכן לא היתה משכנעת. אלא שכפי שעולה מהלכת Healey, גם הדירקטורים נדרשים להפגין אוריינות חשבונאית כך שיהיו מסוגלים לבצע בעצמם את משימת החברה למסור דוחות אלה. לכך, כמדומה, יש השלכות מעשיות בדירקטוריונים רבים בישראל, אשר לא כל חבריהם מחזיקים כיום בכישורים הנדרשים. ניתן אולי לשאוב עידוד מכך שאין נשמעים קולות נהי על המגמה בפסיקה או נבואות חורבן על נטישת כישרונות ניהוליים, כפי שהיה בעבר כאשר בתי המשפט נתנו תוקף משפטי לעליית המיומנות של נושאי משרה. ואולי עוד חזון למועד.

הנקודה השנייה נוגעת ליסוד ההתרשלות באכיפה מנהלית כלפי נושאי משרה. בנקודה זו יש הבדל תהומי בין אוסטרליה לבין ישראל ומדינות משפט מקובל אחרות. זאת, למרות שהדין המהותי שלהן זהה בעקרונותיו ולעתים אף בפרטיו, ועל כן ראוי להסתמך עליו באופן השוואתי כפי שקבע גם בית המשפט בעניין גרואר. בפרט, אוסטרליה דוגלת באכיפה ציבורית של חובות נושאי משרה כלפי החברה, לרבות חובת הזהירות. כזה היה ההליך בפרשת Healey. בישראל, בדומה לאנגליה ולארצות הברית, אכיפה פרטית היא המתכונת המועדפת, לרבות באמצעות תביעה נגזרת ותביעה ייצוגית.

שונה הדבר באכיפה מנהלית לגבי חוק ניירות ערך. כאן אין מדובר בחלופה ציבורית לאכיפה פרטית אלא בחלופה ציבורית אחת מבין שתיים – מנהלית לעומת פלילית. על רקע זה, ההיזקקות הנרחבת ליסוד ההתרשלות בפרשת אקסטרא פלסטיק בשתי הערכאות, הן בטיעוני הצדדים הן בנימוקי המותבים, היא תמוהה.

כידוע, התכלית החקיקתית של הסדר האכיפה המנהלית היא לקבוע הליך ביניים, כך שניתן יהיה להתמודד באמצעותו עם קשיי האכיפה באמצעות הליכים פליליים, לנוכח הדרישה בפלילים לקיומו של יסוד נפשי וקשיי הוכחה להוכיח כוונה כזו, אשר מייקרים את ההליכים ומאטים אותם משמעותית. יסוד ההתרשלות בהקשר זה משמעו וויתור על דרישת יסוד נפשי כך שתיתכן אחריות להפרה גם במצב נפשי של תום לב, המאפיין התרשלות טהורה.

משכך, בהליכי אכיפה מנהלית לפי חוק ניירות ערך אין לכאורה מקום לדון במידת "החומרה" של ההפרה בקשר לאחריות. השאלה היחידה היא אם היתה הפרה של חובת דיווח או של חובה אחרת הנכללת בהסדר (ואין לה פטור). התרשלות אינה ממין העניין בשאלת האחריות (למעט בקשר לאחריות מנכ"ל לפי סעיף 52סד לחוק ניירות ערך), מכיוון שאין מדובר בעילה אזרחית של החברה או של בעלי מניות כלפי נושא המשרה. לפיכך, כאשר בית המשפט בפרשת גרואר ציין כי "לעוצמת הסטייה אכן יכולה להיות השלכה על חומרת העונש שיוטל על מי שנקבע שהוא התרשל", הוא דייק במהות וגם במינוח לגבי עוצמת הסטייה, אולם ההתייחסות להתרשלות אינה במקומה. בהליכי אכיפה מנהלית בעתיד מוטב לזנוח את דרך הניתוח הזו ולהתמקד באיסור המופר עצמו.