לחופש יוּלד? – אחריות של דירקטור ובעל מניות עם פרישתו מהמשרה

פסק הדין בענין Magnus Technologies AB  נ' מנשה קובע הלכה תקדימית לגבי אחריותו של בעל מניות מן השורה – בעל מניות "סתם", שאינו בעל שליטה או בעל כוח אחר – מחמת התנהגות בחוסר תום לב. מי שהיה בעל מניות מיעוט ודירקטור בחברה פרטית פרש ממשרתו על רקע סכסוך כספי עם בעל השליטה, והדבר גרם לחברה לאבד לקוח פוטנציאלי חשוב. בית המשפט, מפי השופט כבוב, ראה בכך הפרה של חובת תום הלב בניגוד לסעיף 192 לחוק החברות. רשימה זו מתמקדת בקביעתו של בית המשפט כי הנתבע, כנושא משרה, היה רשאי לפרוש – שלגביה הדין אינו פשוט – וביחס בין חירות זו של הדירקטור כאמונאי לבין אחריותו כבעל מניות.

בחברה פרטית העוסקת בפיתוח מזל"טים צבאיים כיהן הנתבע, מנשה, שייסד את החברה שקדמה לה, כדירקטור וכסמנכ"ל פיתוח וגם החזיק 30% ממניותיה. התובעת, מגנוס, היא חברה שבאמצעותה החזיק בעל השליטה, פרנקל, 70% מהמניות. בהיותו טיפוס המתחבב על הבריות היה מנשה "נכס שיווקי" לחברה. כך נשבו בקסמיו בעל השליטה, שתיאר את עצמו "כאביו החורג", וכן אחד ד"ר סרסוואט, שהיה המנכ"ל של DRDO, גוף רשמי הודי העוסק במו"פ בטחוני שניהל עם החברה משא ומתן לקראת עסקה גדולה. לנוכח כוונה של פרנקל להזרים הון לחברה ובזאת לדלל את חלקו של מנשה הודיע הלה לחברה ול-DRDO כי הדבר מנוגד להסכם המייסדים וכי אם כך יהיה הוא יפרוש ממשרתו – דבר שיפגע בחברה. אלא שכך היה, מנשה פרש, וה-DRDO אכן ניתק את קשריו עם החברה.

את מרבית הניתוח המשפטי הקדיש בית המשפט לאחריותו של מנשה כבעל מניות מיעוט לפי סעיף 192 לחוק החברות – סוגיה שלמיטב ידיעתי טרם נידונה בפסיקה ומכאן חשיבותה. למעשה, זהו סעיף הצהרתי, אשר מבהיר כי בעל מניות שאין לו שליטה או כוח אחר בחברה נושא בחובת תום לב שגרתית, כְּזו החלה על כל אדם בקשר לכל פעולה משפטית. במסגרת זו קבע בית המשפט כי "הנתבע, במטרה להגן על האינטרסים האישיים שלו כבעל מניות, פגע בחברה ובמגנוס" וכי "בפעולותיו הנתבע חרג מן הסטנדרט האובייקטיבי שראוי לחול בקשר שבין בעל מניות לבין חברה ולבעלי המניות השותפים עימו." בסופו של דבר לא הוטלה חבות על מנשה מכיוון שלא הוכח נזק לחברה.

עובר לדיונו באחריותו של מנשה כבעל מניות פטר אותו בית המשפט מאחריות כנושא משרה:

הנתבע, כנושא משרה בחברה, היה רשאי להודיע על עזיבתו את החברה מטעמיו האישיים ובכלל זאת בשל התנגדותו או מחאתו על דילול מניותיו כבעל מניות בחברה. זאת אף אם היה מודע לכך שבעקבות כך לקוח פוטנציאלי, במקרה שבפנינו ה- DRDO, יבחר משיקוליו העצמאיים שלא להתקשר עם החברה בעסקה. משקבעתי כי עמדת DRDO היא עמדה עצמאית ובלתי תלויה וכי הנתבע לא סיכל או פעל לסכל את ההתקשרות עם DRDO אין גם מקום להתייחס לטענות התובעות בדבר הנזק, לכאורה, שנגרם להן בשל אי התממשות העסקה.

חירותו של דירקטור, ושל אמונאי בכלל, לפרוש ממשרתו היא נושא סבוך מכפי שנראה ממבט ראשון. הדבר נובע ממתח בין שתי עמדות משפטיות מוצקות אך מנוגדות. מחד גיסא, אמונאות אינה שיעבוד. אמונאי רשאי לפרוש ממשרתו בכל עת בכפוף לתנאי העסקתו, ולכל היותר יחוב בפיצויים חוזיים על הפרת התחייבות. יתר על כן, אמונאי רשאי להתפטר אף אם הדבר יפגע בנהנה מחמת אבדן ההון האנושי המסוים של אותו אמונאי. מאידך גיסא, אמונאי אינו רשאי לפעול ביודעין באופן שעלול להיות מנוגד לטובתו של הנהנה.

בתי המשפט מבטאים את שני העקרונות הקוטביים האלה החל מפסיקה אנגלית וותיקה לגבי נאמנים ועד לפסיקה חדישה לגבי דירקטורים. כך, נאמר באנגליה בפרשת CMS Dolphin Ltd v. Simonet:

A director in a company with Table A articles may resign at any time from that office without formality. The power is not a fiduciary power, and the right to resign can be exercised however damaging it may be to the interests of the company.

מנגד, הכלל האוסר על אמונאי לנטוש ביודעין את הנהנה באופן שעלול להביא לפגיעה בו מתבטא בדין שלנו בהלכת קוסוי נ' בנק י.ל. פויכטונגר בע"מ לגבי מנהל (כמו גם לגבי בעל שליטה): "מנהל, הפועל ביודעין שהוא מזיק לחברה, מפר חובתו כלפיה." ברוח זו קבע בדלאוור הצ'נסלור סטריין בענין Puda Coal, Inc. Stockholders Litigation (קריאה מומלצת, אגב), כי דירקטורים שהתפטרו לנוכח מעשי ביזה שהתרחשו בחברה עשויים להחשב כמי שהפרו את חובת האמונאות שלהם. פסק דין OptimisCorp v. Waite שניתן בדלאוור השנה מתכלל את שתי העמדות:

Leaving one’s job could be a breach of contract, but the act of resigning and therefore choosing to no longer work for a company or owe it fiduciary duties, without more, generally would not give rise to a breach of the duty of loyalty, absent unusual circumstances such as those existing in In re Puda Coal, Inc. Stockholders Litigation.

עיקר הקושי מתעורר במצבי-ביניים שבהם שני העקרונות מתנגשים בנסיבות פחות קיצוניות. מסכת עובדות דומה למדי לפרשת מנשה נידונה בקנדה בענין Olive Hospitality Inc. v. Woo. שם התגלעה מחלוקת בין בעלי מניות ודירקטורים בחברה פרטית, ואחד מהם פרש ממשרתו תוך שהוא שולח עותק ממכתב ההתפטרות שלו גם לבנק של החברה (אמנם עם מצג שווא מסוים) – דבר שגרם לבנק לסיים את עסקיו עמה. בערכאה קמא נקבע כי הלה הפר את חובת האמון שלו לחברה והוטלה עליו חבות; בערעור בוטל רק החיוב בנימוק שהחברה לא הוכיחה נזק.

נשוב אפוא לפרשת מנשה. הקביעה התמציתית כי מנשה היה רשאי להתפטר מטעמים אישיים הנוגעים לסכסוך הכספי מתיישבת עם הפסיקה במשפט המשווה המדגישה את חירותו של דירקטור להתפטר. עם זאת, היא מעוררת כמה נקודות שכנראה לא נטענו כדבעי ולא נידונו.

ראשית, בית המשפט עמד על כך שהחובה לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת פחוּתה בעוצמתה מחובת האמון. עקרונית, נובע מכך שהתנהגות המהווה הפרה של חובת תום הלב תחשב מקל וחומר כהפרה של חובת האמון מבחינת האדם הכפוף לשתי החובות. ולהיפך: עמידה בתקן המחמיר של חובת האמון מקיימת לכאורה גם את חובת תום הלב הקלה יותר. במקרה הנוכחי היה מקום לדון בקביעה שבהתפטרותו מנשה הפר את חובתו כבעל מניות אך לא את חובתו כנושא משרה.

שנית, בהמשך לנקודה הקודמת, בית המשפט קבע גם כי "מדובר בחברה שהיא 'מעין שותפות'… [ו]אופי זה של החברה מחייב את הצדדים לנהוג זה בזה בכנות ובאמון". מסקנה זו נראית נכונה בנסיבות (אף כי יש להזהר מאוד מלראות בכל חברה פרטית "מעין שותפות"), אלא שבהמשך הסתפק בית המשפט בקביעה כי מנשה הפר כלפי מגנוס ופרנקל את חובת תום הלב ולא דן באפשרות שהוא הפר גם את חובת האמון שלו כלפיהם.

ולבסוף, לחובבי הסוגה, ניתן לעיין בנפקות העובדה שהלקוח ההודי בחר להמנע מלהתקשר עם החברה משיקוליו העצמאיים. פסק הדין מציע שיש בכך כדי לנתק את הקשר הסיבתי – לעומת מצב שונה אולי בפרשת Olive Hospitality. אלא שלכך יש נפקות בתביעת נזק חוזית, לרבות בטענה להפרה של חובת תום הלב, אולם לא בתביעה לפיצויי אמונאות בגין הפרת חובת אמון, שלא נטענה בענין מנשה.

מודעות פרסומת

3 מחשבות על “לחופש יוּלד? – אחריות של דירקטור ובעל מניות עם פרישתו מהמשרה

  1. פינגבק: הטנדר נוסע – חובת אמון(?) של עובד לעומת חובת נושא משרה | נקודה בסוף משפט

  2. פינגבק: האם עובד חב חובת אמון למעביד/ פרופ' עמיר ליכט | הטרקלין

  3. פינגבק: תרמתי במשרה – האם חובת האמון מחייבת גם תמיכה כספית? | נקודה בסוף משפט

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s