שבחי מעוז – חשבון תקיף נגד אמונאי שסרח ושאלת שכרו

בעקבות רשימה קודמת על תגמול דירקטורים שלא אושר כדין בחברת פייסבוק, רשימה זו חוזרת לפסק הדין בפרשת מעוז נסיעות בע"מ נ' יו.בי. אמ. טרוול בע"מ. יזם הקים שם את החברות הנתבעות כדי לרכז רשת של סוכנויות נסיעות שתפנה בשמן במאוחד לספקים של שירותי תיירות בכוונה להגדיל את התקבולים עבור הסוכנויות. משהתברר שהנתבעים עשו בתקבולים כבשלהם שלל מהם בית המשפט, מפי השופט שינמן, כמעט כל זכות לתגמול מעבר לדמי החבר שנקבעו במקור. לנוכח אי-הבהירות בסוגית התגמול לאמונאי-מפר שנזכרה ברשימה הקודמת, רשימה זו עומדת על הדיוק והטעם בגישה שננקטה בענין מעוז נסיעות ואגב זאת – גם על הבסיס למתן סעד של חשבון (מתן חשבונות) כלפי אמונאי.

הנתבעים הפעילו את רשת Utravel כדי להגדיל את כוח המיקוח של הסוכנויות מול ספקים כגון חברות תעופה, חברות השכרה ומלונות. הסוכנויות התחייבו לשלם פיקדון של 2000 דולר ודמי חבר חודשיים של 350 דולר, ומעבר לכך לא קבע הסכם ההתקשרות דבר לגבי תשלומים שלהן. בעקבות צו למתן חשבונות שניתן בהליך ביניים התברר שהנתבעים לא דיווחו לסוכנויות על הסכמים שנקשרו עם ספקים, נטלו לעצמם סכומים שהתקבלו מספקים (לצד תקבולים מיועדים שעוכבו על-ידי "אל על" עד לבירור הסכסוך), משכו סכומים אחרים שטענו כי הם הוצאות תיפעול של הרשת, ומשכו שכר עבור היזם ודיבידנדים בסכומים ניכרים.

משהתחייבו הנתבעים לפעול בשמן או למענן של הסוכנויות נוצרו בין הצדדים יחסי אמונאות מובהקים (על הצורך בהתחייבות ראו נא מאמר). היה זה מיזם עסקי הנשען על הכלאה של שליחות, שותפות ונאמנות, שתכליתו להשיא את ריווחי הסוכנויות. כך ראה זאת בית המשפט, ובטעם. משכך, חלה על הנתבעים חובת אמון כלפי הסוכנויות ומכוחה – משטר מחמיר של אקאונטביליות המבוסס על חובת חשבון (account).

כהערה מקדמית לדיון בסעדים הממוניים נצביע על תקלה שאירעה בהליך הביניים למתן חשבונות. בית המשפט המחוזי הבהיר בעקבות פסיקה קודמת (למשל, עמותת בני מוטרנות הגליל נ' הארכיבישוף סלום), כי "הוכחת זכות התביעה היא למעלה מן הנדרש היות ועל פי הפסיקה, במסגרת של יחסי נאמנות כלל אין צורך להוכיח זכות תביעה לכאורית." לעומת זאת, בערעור על ההחלטה בבית המשפט העליון ציינה המשנה-לנשיא נאור – לנוכח אימרה של השופטת ארבל בפרשת גורה נ' בנק לאומי לישראל בע"מ – כי בנוסף להוכחת מערכת יחסים המצדיקה זאת, על התובע להראות "שלכאורה בידו זכות לתבוע את הכספים לגביהם הוא תובע את מתן החשבונות."

בכל הכבוד, בכך נפלה שגגה מלפני בית המשפט העליון, והדין הוא כפי שתיאר בית המשפט המחוזי. זאת מכוח פסיקה מנחה של בית המשפט העליון ועקרונות יסוד של דיני האמונאות. נהנה זכאי לדרוש מהאמונאי שלו חשבון בכל עת (on demand), באופן סביר כמובן. סעיף 7 לחוק הנאמנות משקף את הכלל הזה לגבי יחסי נאמנות. יתר על כן, כאשר מתעורר חשש להפרה, כפי שאירע כאן, הנהנה זכאי לדרוש חשבון על בסיס ראיות חלקיות במיוחד (ראו רשימה קודמת). מבלי לקבוע מסמרות, תובע עשוי להידרש להראות זכות תביעה לכאורית לגבי עילה לא-אמונאית, כגון לפי לפי סעיף 57 לחוק זכות יוצרים או סעיף 6(ב)(2) לחוק עוולות מסחריות, אולם ביחסי אמונאות אין הדבר כך. לנהנה יש זכות לקבל חשבון כדי לדעת אל נכון את מצבו, לרבות אם יש לו עילה כלפי האמונאי ומה היקפה.

בבואו לקבוע את אחריות הנתבעים, שלא היה ספק ממשי לגביה, נמנע בית המשפט המחוזי מלציין במדויק את טיב החובות שהופרו. לצד קביעה כי הנתבעים "שימשו רק נאמנים, מתווכים ושליחים" – דהיינו, אמונאים – התייחס בית המשפט למערכת היחסים ככזו ה"נובעת מכח ההסכם או השליחות או הנאמנות". בהתאמה, לגבי ראשי תביעה שונים התבסס בית המשפט לעתים על פרשנות חוזית או על עילה חוזית ולעתים על דיני הנאמנות והשליחות. ככל שטיעוני התובעות לא הבחינו בין העילות הן חטאו בעיקר לעצמן – מחדל בשווי כחצי מיליון שקל, כפי שנראה מיד.

בית המשפט חייב את הנתבעים להשיב לסוכנויות כ-5.2 מליון שקל בערכי 2008 כתקבולים "שנטלו הנתבעים לעצמם". "לו רצו הנתבעים 'לנגוס' מתקבולי התובעות," העיר, "היה עליהם לעשות זאת רק לאחר הסכמה מלאה, ברורה ומפורשת של התובעות ולא בדרך ההסתר ומחשכים." בסך זה נכללו סכומים שנטענו להיות דיבידנד ומשכורות ליזם, הוצאות רכב והוצאות לנסיעות לחו"ל. לגבי כל אלה קבע בית המשפט לאחר דיון, כי אף אחד מהם לא עוגן בהסכם ולכן לא היתה לנתבעים זכות להם. לגבי ההוצאות ציין, כי הגם שחוק השליחות וחוק הנאמנות מתירים שיפוי בגין הוצאות, הנתבעים לא עמדו בנטל להוכיח את סבירותן.

הגישה המשפטית שנקט בית המשפט נכונה בתקיפותה וברובה מדויקת מבחינה דוקטרינרית. בהיותם אמונאים של הסוכנויות, כל תקבול שבא לידי הנתבעים או שהגיע להם בקשר למשימה הוחזק בידיהם עבורן, הוא מוגן בנאמנות קונסטרוקטיבית לטובתן, ועליהם להעבירו אליהן מיד, לרבות תמוריו ופירותיו. אלה מושכלות יסוד המשתקפות בין היתר בסעיף 10 לחוק השליחות, והן אינן שנויות במחלוקת. גם לגבי ההוצאות צדק בית המשפט בקובעו כי הנטל להוכיח זכות להן מוטל על הנתבעים. זאת כביטוי למדיניות כללית של דיני האמונאות למתֵּן את הנחיתות האינפורמטיבית של הנהנה גם בהעברת נטל ההוכחה אל האמונאי.

נקודת קושי מסוימת נוגעת לשכרם של הנתבעים. הדין בסוגיה זו מורכב, מכיוון שהוא קובע שתי ברירות מחדל שיש ביניהן מתח. מצד אחד, אמונאי אינו זכאי לשום שכר אלא אם הוסכם אחרת. כך בפשטות. זה דין ייחודי שאינו חל בהקשרים לא-אמונאיים והוא מעוגן אצלנו בהלכת טוקטלי נ' שמשון בע"מ. תכליתו להבטיח שהאמונאי ידאג להסכמה תקפה של הנהנה לשכרו, כפי שראינו גם בפרשת פייסבוק. מצד שני, אמונאי מקצועי כגון עורך דין או מנהל תיקים זכאי לשכר ראוי אף אם ענין התגמול לא הוסכם עם הנהנה, כפי שקובע למשל סעיף 8 לחוק הנאמנות, אלא שהדבר מסוייג בכך שאם יש מנגנון לקביעת תגמול חייבים לציית לו.

בענין מעוז נסיעות נידונו יחסי אמונאות גנריים שאין לגביהם מנגנון מוגדר מראש לקביעת התגמול. (זאת בניגוד להקשר תאגידי, שבו עסקו פרשות טוקטלי, Guinness plc v. Saunders, ו-Espinoza v. Zuckerberg.) לפיכך חלה רק ברירת המחדל הראשונה השוללת את זכות האמונאי לשכר בהעדר הסכמה. זה היבט שבו נחלקים דיני האמונאות ודיני עשיית עושר ולא במשפט. כלל ברירת המחדל של דיני האמונאות קובע דין, השומט טענה של האמונאי כי הנהנה קיבל ממנו טובת הנאה שלא על פי זכות שבדין, ומגביל את התערבות בית המשפט בקביעת היקף הסעד לחריגים נדירים בלבד. אי-זכותו של אמונאי-מפר לשכר היא עמדה עקרונית של דיני האמונאות ולא חֶסֶר שדיני עשיית עושר יכולים למלא. פסק הדין מבטא ברובו מדיניות נכונה שלפיה יש להקפיד עם אמונאי, וביחוד עם אמונאי-מפר.

אף על פי כן, בית המשפט בענין מעוז נסיעות הפחית מסכום ההשבה "שכר סביר [ליזם] (כ- 480,000 ₪ לפי משכורת של 10,000 ₪ לחודש במשך 48 חודש)". לכך לא היה מקום, בכל הכבוד. כענין דיוני, הנתבעים לא טענו להפחתה אלא רק שהסוכנויות לא הצליחו להוכיח כי שכר של 26,000 ש"ח אינו "מופרז". זו טענה שאין בה ממש מבחינת הדין לגבי נטל ההוכחה, כפי שקבע בית המשפט כאמור, וגם לא הובאו לגביה ראיות.

עיקר הקושי בהפחתה הוא מהותי. אמונאי-מפר אינו זכאי לתגמול, למעט החריגים הנדירים המותנים בין היתר בכך שפעל בתום לב מוחלט. אף אז מדובר בקצובה שביושר (equitable allowance) ולא בשכר "ראוי" או "סביר". המקרה הנוכחי, הנגוע בסדרת הפרות חמורות של חובת האמון, אינו מתאים לכך. יתר על כן, אותה הפחתה מצטרפת לדמי החבר החודשיים. בהנחה סתמית שהיו ברשת 100 סוכנויות (השוו לנאמר כאן), הנתבעים קיבלו תגמול חודשי בסך כ-120,000 ש"ח בערכי 2008, שהסוכנויות לא תבעו את השבתו – תביעה שאפשר לעיין בה הגם שאינה ברורה לגמרי. נדמה אפוא שבית המשפט הדריך את עצמו בנקודה זו לפי עקרונות של מניעת התעשרות שלא כדין, אשר חלים על עילות וסעדים חוזיים רגילים אולם לגבי יחסי אמונאות הם פועלים במתכונת שונה.

לסיום, שיר נוּגֶה, לא קל לצפיה.