מעורב אישי – חובת אמון בהסכם "גב אל גב" ובהסכם מכר והסעדים בשל הפרתה

מה מקומה של חובת אמון בגדרו של חוזה מסחרי רגיל? שאלה זו עלתה בשני פסקי דין שניתנו לאחרונה בהפרש של כמה ימים. בענין נוי חשמל ובקרה בע"מ נ' אלקו-התקנות ושירותים (1973) בע"מ, שעסק בהסכם "גב אל גב" בין קבלני התקנות, העיר השופט שינמן בהערת אגב, כי הקבלן הראשי עשוי להחשב אמונאי של קבלן המשנה כשלוח לגבייה. בפרשת ש.ש. אשקלון יזמות ופיתוח בע"מ נ' הדרי אשקלון אגודה שיתופית חקלאית בע"מ, שדנה בחוזה לרכישת זכויות חכירה במקרקעין, קבע השופט פרידלנדר כחלק מהלכת הפסק, כי במשא ומתן מול בעלת המקרקעין פעלה המוכרת גם כשלוחה של הקונה והפרה חובת אמון כלפיה. הסכם מעורב כזה, שמשולבים בו יחסים חוזיים ויחסי אמונאות, טרם נידון אצלנו באופן יסודי. נקודתנו עומדת על טיבו ועל נפקות הדבר לגבי סעדים בשל הפרתו.

ביחסים עסקיים רבים יש פערי כוח ניכרים בין הצדדים. למרות זאת, הדין מגביל את חופש הפעולה שלהם באופן כללי (מעבר לתניות החוזיות המסוימות) רק באמצעות חובת תום הלב, שהיא חובה חלשה יחסית, המתחשבת באינטרסים לגיטימיים של שניהם. אמון (trust) שעשוי להתפתח בין הצדדים אינו משנה את טיב היחסים ואינו הופך אותם ליחסי אמונאות הנשענים על חובת אמון.

חריג אחד לעקרון הזה מוכּר כאשר הנסיבות מצדיקות לראות את כל מערכת היחסים כאמונאית באופיה. כך, למשל, קבע בית המשפט העליון בענין תנובה נ' שרעבי, כי מפיצים של תנובה חבו לה חובת אמון באותו מקרה. במסגרת חריג אחר, ושונה, נשמר האופי החוזי  של רוב היחסים, אולם למקטע מסויים שלהם יש אופי אמונאי. בפרשת טואשי נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ קבע כך בית המשפט העליון, כי כאשר הבנק פועל לגביית שיקים רואים בו שלוח, שהוא אמונאי מובהק. זאת בשעה שכללית, יחסי בנק-לקוח כפופים לחובה מוגברת שאינה חובת אמון (ראו כאן).

ההלכה המנחה בסוגיה נקבעה בידי בית המשפט העליון של אוסטרליה בענין Hospital Products Ltd v. United States Surgical Corporation, שעסק בהסכם הפצה. היא אומצה על-ידי מועצת המלכה ועל-ידי בית הלורדים באנגליה. וכך קבע השופט מייסון:

That contractual and fiduciary relationships may co-exist between the same parties has never been doubted. Indeed, the existence of a basic contractual relationship has in many situations provided a foundation for the erection of a fiduciary relationship. In these situations it is the contractual foundation which is all important because it is the contract that regulates the basic rights and liabilities of the parties.

הסכם מעורב כזה עשוי להתהוות במיזמים מורכבים המבוצעים באמצעות קבלי משנה לפי הסכמים "גב אל גב". קבלן המשנה נתון אז לחסדי הקבלן הראשי, אשר עלול להסתכסך עם המזמין בענינים נפרדים מעבודתו של קבלן המשנה. בענין נוי חשמל טענה הנתבעת, קבלן ראשי לעבודות חשמל, כי קבלן המשנה שביצע את העבודה אינו זכאי לתשלום, מכיוון שהסכם "גב אל גב" שביניהם מתנה זאת בתשלום מן המזמין, והלה לא שילם. לנוכח הפסיקה והספרות בנושא, הדנות באפשרות לפרש תנאי לגבי תשלום מהמזמין כתנאי לגבי מועד התשלום להבדיל מתנאי מתלה, הציע בית המשפט פרשנות אפשרית נוספת, של הסכם מעורב:

הקבלן הראשי, בחוזה "גב אל גב", הגם שהוא פועל גם למען האינטרס שלו (קבלת העמלה בשיעור של 15% בענייננו), הוא פועל הלכה למעשה, לטובת ענינו של אחר – מעין שלוח של קבלן המשנה, לגביית הכספים המגיעים לקבלן משנה (בעניינו  כ-85%-90%), בגין העבודה שהאחרון ביצע בפועל. הקבלן הראשי, בשלב בו הוא פועל לגביית הכסף מהמזמין יכול וייחשב אמונאי (fiduciaryׂׂ), החב בחובת אמון ובחובות תום לב וגילוי מוגברים, כלפי קבלן המשנה בעבורו הוא פועל.

נעיר כי לקביעת מעמדו של הקבלן הראשי כאמונאי יהיו השלכות נוספות. בין היתר, כספים שייגבה עבור קבלן המשנה יוחזקו בידיו בנאמנות קונסטרוקטיבית ויהיו מוגנים מפני נושיו אם ייקלע לחדלות פירעון.

בפרשת ש.ש. אשקלון נכרת הסכם למכירת זכויות חכירה בקרקע חקלאית שנעשה בה שימוש אחר מתוך הערכה שרשות מקרקעי ישראל תיאות להתיר שימוש עסקי בה. ואולם המוכרת, שהחזיקה במתחם גדול בהרבה שבתוכו נמצאה הקרקע הנידונה, הגיעה עם רמ"י להסכמה שונה ששללה שימוש עסקי. בית המשפט ראה במוכרת כמי שנשאה ונתנה עם רמ"י גם כשלוחה וכמעין-נאמנה של הקונה ועל כן חבה לה חובת אמון – חובה אותה הפרה בפעולה בניגוד ענינים ובאי-גילוי מלא. זוהי קביעה מדויקת, נכונה וצודקת כאחד. כך נוצר הסכם מעורב המשלב מקטע אמונאי בתוך הסכם מכר מסחרי.

מכאן ואילך הענינים השתבשו קמעה, בכל הכבוד. בית המשפט איזכר את סעיפים 8 ו-9(א) לחוק השליחות, הקובעים את חובת האמון של השלוח ואת הסעדים על הפרתה, והטקסט מציע שכנראה ראה את עצמו כנתון במסגרת שקובע חוק התרופות. בית המשפט נדרש אפוא לשאלה אם חוסר תום הלב בהתנהגות המוכרת עלה בחומרתו לכדי הפרה יסודית המקנה זכות ביטול לקונה, ולשאלה אם התרשלות הקונה לגבי המשא ומתן יצרה "עמימות סיבתית" המצדיקה שימוש בדוקטרינת "הנזק הראייתי המובנה". לבסוף הכריע לטובת הקונה.

כאמור, אין מדובר כאן בהפרת התחייבות חוזית רגילה כגון איחור במסירה אלא בהפרת חובת אמון שהיא רכיב מתוכלל בהסכם. תום הלב הנדרש מאמונאי אינו קשור לחובת תום הלב. זהו יסוד נפשי של ניקיון דעת לגבי פעולתו כשורה ולא יסוד התנהגותי אובייקטיבי של נאותוּת. הפרת חובת אמון מקנה לנהנה-הניפר אפשרות לבטל את ההתקשרות כולה כמעט מניה וביה. יש לראות בה כשלעצמה משום הפרה יסודית, והדבר עולה גם מהלכת תנובה.

על הפרת חובת אמון גם חלים כללי סיבתיות השונים מאלה החלים בחוזים ובנזיקין. כללים אלה מתעלמים מגורם מתערב זר, כפי שנפסק בענין קרטין נ' עתרת ניירות ערך בע"מ שבית המשפט מאזכר, וכנראה גם מאשם תורם. זאת מכיוון שלאמונאי מפר אין אינטרס לגיטימי הראוי להגנה (ראו רשימה קודמת). ניתן לשער, באופן ספקולטיבי בעליל, שניסוחו המוקשה של סעיף 9(א) לחוק השליחות, שלפיו "זכאי השולח לתרופות הניתנות בשל הפרת חוזה", אולי הוא שהביא לדרך הניתוח שננקטה, כפי שאירע כבר בעבר. במקרה דנן לא גרם הדבר לתקלה, למרבה השמחה.