זמרי ופינחס – תום לב וטובת החברה באישור תביעה נגזרת ושידול להפרת חובת אמון

פסק דין רותם נ' עתיד והחלטה בענין Mali, שניתנו בהפרש של שלושה שבועות ובמרחק של אלפי מילין זה מזה, נדרשו שניהם לבקשות לאישור תביעה נגזרת. השופט שינמן בבית המשפט המחוזי מרכז והשופט אדלמן בבית המשפט הפדרלי באוסטרליה דנו בבקשות תוך שהם מחילים כללים דומים, הנשענים על עקרונות זהים של דיני האמונאות הכא והתם, כך שרק השוני בנסיבות הביא לתוצאה שונה. את התביעה לסעד מקיף של חשבון ביסס המבקש באוסטרליה גם על עילה יפה ולא-שכיחה של שידול להפרת חובת אמון, אשר יש לה מקום גם בדין הישראלי.

בפרשת רותם טען המבקש שהמשיבים זייפו את חתימתו על הסכם והביאו לריקון החברה מנכסיה. בציינו כי "סעיף 198 בחוק מעמיד את דרישת תום הלב כאחד מ'עמודי התווך'" עמד בית המשפט על טיבה:

אין לנו עניין בחובת תום לב רגילה, אלא עניין לנו בחובת תום לב מוגברת, בעלת גוונים "אמונאיים" – הנובעת מעצם הסיטואציה בה אדם מבקש לדאוג לאינטרס של אחר, ולצורך כך, מבקש ליטול לעצמו סמכויות בלתי מבוטלות, של אותו האחר.

מבקש האישור נבחן כמועמד לכהן כאמונאי (ראו רשימה קודמת, שבית המשפט מאזכר). לשם כך אין די בהתנהלות נאותה או הוגנת אלא נדרש ניקיון דעת מוחלט כי הוא פועל לטובת החברה בלבד תוך גילוי מלא. בפועל התברר שהמבקש, כמעין-זמרי, נגוע בענין אישי, מתקשה לדבוק באמת העובדתית ו"מזגזג" בטענותיו. לכך התווספה העובדה, שגם אם החברה הייתה זוכה בתביעתה לא היה נותר כמעט דבר בקופתה, למעט חסר שהיה נגרם מעלות מימון התביעה, כך שהתביעה כלל לא היתה לטובתה. הבקשה נדחתה אפוא.

בענין Mali טען המבקש, כמעין-פינחס, שהיה בעל 49% ממניות חברה פרטית שהפעילה דוכן סלטים בזיכיון, כי בעלי רוב המניות והמנהלים דחו בשם החברה את הזיכיון לחנות קבועה והסיטו אותו לחברה שלהם. בית המשפט בחן את הבקשה במסגרת סעיף 237 לחוק החברות האוסטרלי, הקובע תנאים לאישור בדומה לסעיף 198 לחוק הישראלי. את תום הלב הנדרש תיאר בדומה לענין רותם:

Relevant considerations to whether Mr Mali is acting in good faith include the following (…): (1) Mr Mali’s honest belief that good cause of action exists and has reasonable prospects of success; and (2) whether Mr Mali is seeking to bring the proceedings for a collateral purpose.

כאן לא הוטל ספק לגבי תום הלב של המבקש, במיוחד לנוכח האינטרס הניכר שהיה לו בהצלחת התביעה. בקשר ליסוד של טובת החברה עמד בית המשפט על סעד החשבון, המוזנח בישראל דרך קבע (להוותם של המבקשים-התובעים) וכאן התבקש כדבעי על חלופותיו השונות:

If [the company] is successful in establishing liability, it seeks orders including compensation or disgorgement of the profits, or a constructive trust over profits, made by operating the permanent store. It would be required to elect between those remedies after quantification. … I am satisfied that it is in the best interests of [the company] for the action to be commenced.

החברה הפעילה את העסק באמצעות נאמנות יחידות (unit trust) לטובת בעלי המניות, שהיא היתה הנאמן שלה, כנראה משיקולי מס. לכן לצד העילות השגרתיות של הפרת חובת אמון כנושאי משרה מחמת ניגוד ענינים ומחמת אי-גילוי מלא (בדומה לסעיף 254 בחוק הישראלי) הוסיף המבקש עילה של שידול ביודעין להפרת חובת אמונאות, בכוונו לכך שהמנהלים גרמו לחברה להפר את חובתה כנאמן של הנאמנות. השופט אדלמן, שעד לא מכבר היה פרופסור באוניברסיטת אוקספורד, אישר גם עילה זו תוך שהוא מסלסל באסמכתאות קלאסיות.

עילת השידול (procurement) או גרימה (inducement) של הפרת חובת אמון מטילה על מי שגרמה ביודעין להפרה אחריות כאחריותו של האמונאי-המפר – כלומר, מחילה עליה משטר של חשבון. זו עילה סמוכה לעילת הסיוע (assistance) להפרה, אשר תחולתה רחבה יותר מעילת השידול מבחינת היסוד ההתנהגותי ומבחינת האשם הנדרש, ואשר זוכה להכרה גוברת בפסיקה בארץ (ראו כאן). הגם שפרשת Mali יישמה את עילת השידול לגבי נאמן, ניתן להחילה לגבי כל אמונאי בנסיבות המתאימות, ואני סבור שיש ליישומה תשתית מספקת גם בדין שלנו.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s