ארץ משונה – חובותיו של דירקטור המכהן בכמה חברות

כהונה של דירקטורים בכמה חברות במקביל היא תופעה רווחת, שיש לה יתרונות מעשיים אך המצב המשפטי לגביה נחשב מעורפל מעט. לצד איסור תקיף על דירקטור לפעול לנוכח חשש לניגוד ענינים, הלכה אנגלית ישנה בפרשת Mashonaland מוכרת כאסמכתה לכך שאין כלל נוקשה נגד כהונה של דירקטור בחברות מתחרות. בית המשפט העליון לערעורים בהונג קונג נדרש לסוגיה לאחרונה בענין Cheng v. Poon בתביעת חשבון נגד יזם ודירקטור של מסעדת סושי, אשר פרס שתי רשתות של מסעדות סושי נוספות בלעדי שותפיו המקוריים. במהלך מרהיב, התופס שני דגים במכה אחת, מפיג בית המשפט את הערפל המשפטי אך מעצים את האתגר המעשי.

ריקי צ'נג (בתמונה, עם דג טונה שרכש במחיר שיא) הוא אושיית סושי בהונג קונג. יחד עם שותפיו ברשת מסעדות ראמן הוא ייסד חברה שהפעילה מסעדת סושי. בעקבות הצלחתה הוא הקים כשלושים מסעדות סושי נוספות, חלקן במותג המקורי וחלקן במותג אחר, כל מסעדה – בחברה נפרדת בבעלותו ובניהולו כדירקטור (עושים משלוחים; ראו כאן). בעלי המניות האחרים תבעו אותו ואת החברות הנוספות בתביעה נגזרת בשם החברה הראשונה.

התיק הגיע לבית המשפט העליון, אשר בהתאם לחוק היסוד של הונג קונג, מאיישים אותו גם שופטים בולטים שכיהנו באנגליה ובאוסטרליה. את חוות דעת הרוב נתן אפוא השופט ג'יימס יעקב שפיגלמן, מקודם נשיא בית המשפט העליון של ניו סאות' וויילס.

ריקי טען בין היתר, שפעל בהתאם למותר לפי הלכת Mashonaland הנזכרת. זהו פסק דין משנת 1891 שדווח בתמצית בלבד, ובו נדחתה בקשה לצו מניעה נגד דירקטור שכיהן בשתי חברות מתחרות. בית הלורדים איזכר אותו בהסכמה בשנות השלושים.  מאז הוא מהווה אבן נגף בנעלי שופטים ומחברים (לרבות עבדכם בספרו). אלה הצביעו על הסתירה בינו לבין האיסור הנוקשה של חובות אמון שביניהן יש ניגוד אפשרי (duty-duty conflict) – איסור שבבואתו נמצאת אצלנו בסעיף 254(ב) לחוק החברות, למשל, ובכללי האתיקה של עורכי דין. הדעה הרווחת גורסת שזו הלכה לא-רצויה ואף שגויה, וכעת הגיע יומה בבית המשפט.

את הפתרון לקושי המשפטי מוצא השופט שפיגלמן בכך שהלכת Mashonaland המשונה נכונה דווקא. המפתח, כפי שיודע כל עורך דין, טמון בעובדות. דיווח מלא יותר של פסק הדין, שעד כה לא צוטט, מלמד שהדירקטור הנתבע שם היה אחד, הרוזן ממאיו. לרוזן לא היו לו כישורים כלשהם לכהן כדירקטור ולא היתה ציפיה כלשהי שינקוף אצבע כדירקטור, אלא רק שיעטר בשמו ובתוארו את התשקיף. בקשה לצו מניעה נגדו נדחתה אפוא בנימוק הנכון, שהוא אינו יודע דבר על החברות ואינו צפוי לעשות דבר באיזו מהן, כך שאין מה למנוע. בהקשר מצומצם זה, ורק בו, יש להבין את ההלכה שלפיה "אין כלל נוקשה" (no rigid rule) נגד כהונה של דירקטור בחברות מתחרות.

את הקושי לגבי חובת האמון מתירה אם כך חובת הזהירות. בגידרה, דירקטורים נדרשים כיום להכיר את החברה ועסקיה ולהיות פעילים במילוי משימתם. ניגוד בין כהונותיהם בחברות המתחרות עלול להתעורר בהכרח. השופט שפיגלמן קובע אפוא, כי “The duty of diligence expected from contemporary directors – even a Lord – makes Mashonaland an anachronistic authority on which reliance cannot now be placed”. כפועל יוצא מכך, דירקטור אינו רשאי עוד לכהן בחברות מתחרות. בעניננו חויבו ריקי והחברות הנוספות לתת חשבון על כל רווחיהם לחברה הראשונה. כלומר, את כל הרווחים שעשה בשנים האחרונות – בניכוי הוצאות, כמובן – ריקי יחלוק עם שותפיו המקוריים, ואין נפקא מינה אם החברה הראשונה לא התכוונה או לא יכלה להקים את הרשתות שהקים. סושי אוכלים עם ווסבי, לא עם חזרת.

הפתרון המשפטי אינו מספק הקלה מעשית אלא אולי להיפך. דירקטורים רבים מכהנים בכמה חברות, לרבות חברות אם וחברות בנות, שביניהן עלול להתעורר ניגוד ענינים. יתר על כן, ספרות אקדמית גדלה והולכת מלמדת, שרשתות דירקטורים המבוססות על כהונות צולבות הן מקור לערך מוסף חיובי אך גם לכשלי ממשל תאגידי. פסק דין Cheng, שהגיונו רלוונטי במלואו לדין הישראלי, מחדד את חובתם של דירקטורים מרובי-כובעים כאלה להקפיד מאוד על קיום חובת האמון שלהם.