בפרשת בטרי סולושן אינטרנשיונל בע"מ נ' אסרף הצטרף המשיב לחברה כמנכ"ל, כדירקטור וכבעל מניות, והתחייב להשקיע בה בהלוואת בעלים שתוזרם בשתי פעימות. לפני מועד הפעימה השניה נקלעה החברה למצוקה והגיעה להסדר נושים. המשיב סירב לדרישת הנאמנים להקדים את תשלום הפעימה השניה, בין היתר, מכיוון שהסכם ההשקעה היקנה לו שיקול דעת בלעדי לגבי הקדמת התשלום. בית המשפט חייב אותו בתשלום השני, בסוברו כי חובת האמון שלו כנושא משרה הכפיפה את שיקול דעתו לצרכיה של החברה. הגם שהתוצאה נכונה מבחינה ממונית, הנמקתה מבחינת דיני האמונאות מעוררת קושי. נקודתנו עוסקת אפוא בשאלה רחבה יותר הנובעת ממנה: האם חובתו של אמונאי לנהוג "כמלאך" מחייבת אותו גם "להביא כסף מהבית".
בין המשיב לבין החברה היו, למעשה, שלוש מערכות יחסים: של אמונאי ונהנה, של מלווה-ומתחייב-להלוות וחייב, ושל בעל מניות וחברה. בית המשפט, מפי השופט קיסרי, ציין את שלושתן אך הדגיש את המערכת האמונאית:
במצב דברים זה, כשהמשיב שימש כנושא משרה בחברה, הייתה מוטלת עליו חובת האמון הקבועה בסעיף 254 לחוק [החברות], ומכוח חובה זו היה עליו להקדים את השקעת התשלום השני על רקע הצורך בהזרמת הון … לו היה מעמדו של המשיב מעמד של משקיע בלבד, ייתכן שיכול היה להותיר לעצמו את שיקול הדעת בנוגע למועד ההשקעה … המשיב עמד על כך שהוא ימונה כמנהל כללי של החברה, וכפועל יוצא מכך הוגבל מרחב שיקול הדעת שלו בנוגע למועד השקעת התשלום השני, ושיקול דעת זה הוכפף לצרכיה של החברה. סיכומו של עניין זה הוא שהמשיב הפר את התחייבותו להשקיע את התשלום השני, והנאמנים זכאים לאכוף עליו את קיום ההתחייבות.
לתוצאה הכספית ניתן היה להגיע בתביעה חוזית רגילה לאכיפת ההתחייבות להלוות לחברה את סכום הפעימה השניה. את החלטת בית המשפט יש לדעתי לקרוא לאור ההנמקה החוזית שבדבריו ולהסתפק בה. ההנמקה האמונאית מעוררת קושי, כאמור. אין מקום לקשור את חיובי האמונאות של אמונאי, הפעם כנושא משרה, עם חיובים אחרים שיש לו כלפי הנהנה, הפעם מכוח חוזה הלוואה. בפרט, חובת האמון מחייבת את האמונאי לפעול בתום לב לטובת הנהנה ולהמנע לחלוטין מכל השפעה של ענין אחר, ועל כן נדחה גם כל ענין אישי שלו מפני טובת הנהנה. אולם חובת האמון אינה מטילה על אמונאי לתמוך בנהנה, והיא אינה מגבילה אותו בשמירה על עניניו כלפי הנהנה במסגרת יחסים אחרים ביניהם. כך, למשל, רשאי נושא משרה לפרוש מן החברה גם ביודעו שהדבר ייפגע בה (ראו רשימה קודמת), ועורכת דין רשאית לגבות את שכר טרחתה אף אם הדבר אינו נוח ללקוח.
בפסיקה בישראל השתרש, כמדומה, דימוי מוטעה של חובת האמון כאילו כרוך בה יסוד אלטרואיסטי של נדבנות (היבט שאינו נזכר בענין בטרי סולושן, יש להדגיש). פסקי דין רבים מצטטים בהסכמה מפרשת רוקר נ' סלומון, שבה תיאר הנשיא ברק את ההבדל בין חובת תום הלב לבין חובת האמון כך:
תום-הלב אינו מניח "מידת חסידות" (ראו ע"א 148/77 רוט נ' ישופה (בניה) בע"מ, בעמ' 635). תום-הלב אינו דורש כי האחד לא יתחשב באינטרס העצמי שלו. בכך שונה עקרון תום-הלב מעקרון הנאמנות (החל על דירקטור, שלוח, אפוטרופוס או עובד ציבור…). עקרון תום-הלב קובע רמת התנהגות של אנשים הדואגים, כל אחד לאינטרס שלו עצמו.
ניתן לשער, כי הביטוי "מידת חסידות" הוא שגרם כנראה לבתי המשפט לסבור בטעות, שלחובת האמון יש מימד נדבני – תפיסה המתיישבת, לכאורה, עם דימוי מפורסם אחר שטבע ברק לחובת האמון, ככזו הדורשת התנהגות של "אדם לאדם – מלאך". למעשה, הדברים אינם כך. בפרשת רוט נ' ישופה, שהנשיא ברק מפנה אליה (וכמעט כל פסקי הדין המאוחרים משמיטים אותה), ציין השופט אלון, כי "מידת חסידות" היא בגדר "עשיית הישר והטוב [ש]אינה אלא דרישה מוסרית-דתית של עשייה לפנים משורת הדין, ממידת חסידות, שאין כופין עליה". לעומת זאת, חובתו של אמונאי לאיין את עניינו האישי לנוכח טובת הנהנה ביחסים ביניהם היא בגדר שורת הדין, והיא נאכפת על ידי בתי המשפט בנוקשות. בד בבד, אין בחובת האמון כדי לשלול או להגביל זכויות אחרות שיש לו כלפי הנהנה.
נסיים בניגון חסידי.
תודה לעמית ששלח לי את ההחלטה.
נקודה בסוף משפט 