משפטים ומנהל עסקים – לקראת שיקול דעת עסקי סביר?

בענין מכללת איסט לונדון השלוחה בישראל בע"מ (בפירוק) נ' בירמן תבע מפרק החברה את נושאי המשרה שלה בטענה כי הזיקו לה ברשלנותם, כאשר אישרו הסכם שכלל תנית ביטול בהודעה של ששה חודשים בלבד. בית המשפט העליון אישר את דחיית התביעה בשני נימוקים: ראשית, כי נושאי המשרה נקטו אמצעים סבירים בחתימת ההסכם; שנית, כי "לא עלה בידה של המערערת להראות כי תניית הביטול עצמה איננה סבירה." נקודתנו מצביעה על ההשלכות המטרידות המשתמעות מכך לגבי תחולתה של דוקטרינת שיקול הדעת העסקי אצלנו.

דין נדוש קובע, ששיקול הדעת של אנשי עסקים נהנה מחסינות כמעט-מוחלטת לגבי תוכנה של החלטה עסקית, אף אם זו גרמה לנזק לעסק, בין בחברה ובין בגוף עסקי אחר. זוהי דוקטרינה עתיקת-יומין, המשתקפת בסעיף 253 לחוק החברות וכן בכלל שיקול הדעת העסקי, אשר נדמה היה שבתי המשפט כבר חדלו להתחבט בשאלת תחולתו. בכך נבדלים אנשי עסקים מאנשי מקצוע אחרים, ששיקול דעתם המקצועי נבחן לגופו לענין סבירות החלטתם.

על רקע זה דנה התביעה בהסכם בין החברה לבין אוניברסיטת איסט לונדון, שלפיו תשמש החברה כנציגת האוניברסיטה בישראל. ההסכם הכיל תניה, על פיה כל צד, לפי רצונו, יוכל בהודעה חד צדדית של ששה חודשים מראש להביא לסיום ההסכם. האוניברסיטה הפעילה את תנית הביטול, ונטען כי בכך נכרת עורק החיים של החברה והיא נקלעה לחדלות פרעון. בבית המשפט העליון קבע השופט מלצר, בהסכמת השופטים סולברג וג'ובראן:

נושאי המשרה שכיהנו בחברה בעת הקמתה אכן נקטו באמצעים סבירים, בנסיבות, כדי להגן על עניניה של החברה. זאת, בין היתר, בהתחשב בכך שהחתימה על ההסכם נעשתה לאחר עריכת משא ומתן לאורך תקופה לא קצרה, תוך הפעלת שיקול דעת, וכן לאחר קבלת ייעוץ מקצועי רלוונטי … פעולות אלו, בהן נקטו המשיבים עובר לחתימה על ההסכם, מוציאות אותם ידי חובת הזהירות שנדרשה בנסיבות העניין. … החתימה על ההסכם לא נעשתה תוך חריגה מרמת הזהירות הנדרשת מנושא משרה סביר בנסיבות הענין, וודאי שלא כזה המצדיק התערבות בשיקול דעתם של נושאי המשרה שנטלו חלק בקבלת ההחלטה לחתום על ההסכם. האמור לעיל נכון ביתר שאת בהתחשב בכך שלמעשה, כפי שיפורט מיד בהמשך – לא עלה בידה של המערערת להראות כי תניית הביטול עצמה איננה סבירה, או שהיא נוסחה באופן רשלני. אעבור, איפוא, עתה לליבון הדברים, בהתאם לטענותיה של המערערת בענין זה. …

אין אפשרות לקבל את הטענה לפיה חתימה על הסכם הכולל משך הודעה העומד על חצי שנה – מגלמת בחובה נטילת סיכון בלתי סביר, ודאי לא ברמה המצדיקה התערבות בשיקול דעתו של הדירקטוריון.

מכיוון שדומה כי אכן אין בסיס מספק לטענה לפיה המשיבים התרשלו בעת שחתמו על ההסכם, או כי פעולתם היתה נגועה בחוסר סבירות המצדיק התערבות – אין לכאורה צורך להמשיך ולבחון את יתר רכיבי עוולת הרשלנות …

ראשית הדברים מהווה בחינה שגרתית של הליך קבלת ההחלטה העסקית ואין בה ענין מיוחד. הקושי נעוץ ביתר האמרות ובאמרות נוספות ברוח זו המצויות בפסק הדין. לעתים כנימוק חלופי ולעתים בניסוח של רכיב בהכרעה, בית המשפט מביע נכונות לבחון את הסבירות המהותית של תוכן ההחלטה העסקית ואף נכנס לעובי הקורה ומכריע לגביה לגופה. זאת, בלא דיון (וכנראה בלא טיעון) בכך שהדבר אינו מתיישב עם הדוקטרינה המגבילה את הביקורת השיפוטית של קיום חובת הזהירות להליך בלבד (למעט החריג הנדיר של בזבוז משווע, הגובל בהפרת חובת אמון.)

ברשימה קודמת וכן במאמר הבעתי ביקורת על ביטויים שניתנו בפסיקה לתמיכה בביקורת שיפוטית מהותית של החלטות עסקיות – בבחינת "שיקול דעת עסקי סביר". פסק דין איסט לונדון מעצים את הקושי אף אם אלה אמרות אגב שלא נצרכו להכרעה, ולבטח אם הן יפורשו כחלק מהלכת הפסק. יש לקוות שלבית המשפט העליון תינתן הזדמנות להעמיד את ההלכה על מכונה בהקדם.

אתה פה פעם ראשונה? את באה לפה הרבה? – הרשמו לעידכונים בכפתור "הרשמה"!

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “משפטים ומנהל עסקים – לקראת שיקול דעת עסקי סביר?

  1. פינגבק: תקווה שנכזבה – דיוקן עדכני של חובת הזהירות של נושא משרה | נקודה בסוף משפט

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s