מעוכב מחמתו – אחריות של מפיץ כאמונאי דה פקטו

בפרשת מאסיב תקשורת בע"מ נ' פריגוזין הפיץ הנתבע מערכות אינטרקום של התובעת, שיוצרו עבורה בסין, ולאחר כמה חודשים החל להפיץ במקומן מוצר זהה תחת השם המסחרי שלו. מתוך שפע העילות שנטענו לגבי התנהגות נלוזה זו דחה השופט שפסר את רובן המכריע ואישר שתיים בלבד: בדיני אמונאות ובעשיית עושר ולא במשפט.  פסק הדין מעורר סוגיה יסודית שיש לה היבטים עיוניים ומעשיים: מתי ייחשב מפיץ לאמונאי החב חובת אמון אף בהעדר הסכם הפצה בלעדי.

השאלה "מיהו אמונאי?" או "חובת אמון – אימתי?" מעסיקה את בתי המשפט לעתים רחוקות בלבד. במרבית המקרים מדובר בקטגוריות מוכרות של אמונאים, כגון נושא משרה, עורך דין, נאמן או עובד ציבור. ואולם במקרים אחרים יש צורך להכריע אם נוצרו יחסי אמונאות. יחסי הפצה מסחריים נמנים עם המקרים האלה. ככלל, מפיץ אינו אמונאי החב חובת אמון וכפוף למשטר של חשבון, אך הוא עשוי להיות כזה. עמד על כך בית המשפט העליון בענין ידיעות אחרונות בע"מ נ' פירסטנברג:

לא כל מערכת יחסים שבין יצרן למפיץ מולידה זכות לקבל חשבונות. זכותו של יצרן לקבלת סעד המחייב מפיץ לתת לו חשבונות מותנית – כמו בכל מקרה של תובע המבקש סעד כזה – בכך שיראה שנתקיימו יחסי אמון שמהם עולה החובה להעביר חשבונות… אכן, יצרן שאין בידיו להראות שנתקיימו יחסים כאלה, אין לו אלא ללכת בדרך של תובענה רגילה לסעד כספי ולהוכיח את עילתו.

הקביעה אם מפיץ מסוים נעשה אמונאי תלויה בנסיבות. לעתים קבעו בתי המשפט שמפיץ חב חובת אמון, ולעתים לא (ראו תנובה נ' שרעבי; בלייויס נ' פיק; אמישרגז נ' מלבין). הסכמה בין הצדדים על קיום יחסי אמונאות צריכה להיות נסיבה מכרעת (ראו מאמר), וגם הסכם על מעמד של מפיץ בלעדי הוא נסיבה חשובה. דא עקא, בפרשת מאסיב לא הוסכם כך. בית המשפט קבע:

אף אם לא ניתן לקבוע בוודאות כי הנתבע שימש כמפיץ "בלעדי", ניתן לקבוע בנקל, בין היתר על-בסיס הודאת הנתבע, כי שימש הוא כמפיץ, ואף יצר כלפי התובעת מצג לפיו הוא פועל לקידום מכירת המוצר מטעמה. …

מדובר בהתנהלות בחוסר תום-לב, שאינה עולה בקנה אחד עם מצגיו של הנתבע כלפי התובעת לפיהם יפעל לשווק את המוצר מטעמה. כמו כן, מדובר בהפרה של חובותיו של הנתבע כמפיץ מטעם התובעת והפרה של חובות האמון וההימנעות מניגוד-עניינים הקיימות לו בנסיבות העניין כלפי התובעת, אשר ניתן לראותן גם כהפרה של חובות האמונאות (fiduciary) להם מחויב הנתבע בנסיבות העניין. המדובר במערכת יחסים לפיה הקנתה התובעת לנתבע זכות בענייניה, תוך מתן אמון בנתבע לשמירה על האינטרסים שלה. הנתבע פעל, כך נראה, לטובת עניינו האישי בניגוד לאמון שניתן בו. [ראו בהרחבה לעניין זה: עמיר ליכט דיני אמונאות, חובת האמון בתאגיד ובדין הכללי (2013)].

לדברים אלה יש להעיר תחילה, כי במנותק מהפקדת אינטרס התובעת בידי המפיץ אין די בכך שהתובעת נתנה אמון במפיץ לשמירה על עניניה. פעמים רבות עשוי צד לחוזה לפתח אמון (trust) בצד השני שהלה יפעל לטובתו, והדבר אינו מטיל על השני חובת אמון (loyalty; ראו רשימה קודמת). גם לכך שהמפיץ פעל בחוסר תום-לב אין נפקות לענין זה.

נקודת המפתח טמונה בקביעה כי המפיץ יצר מצג שהוא פועל לקידום מכירת המוצר מטעם התובעת. מימצא זה עשוי לבסס יחסי אמונאות מכוח דוקטרינה לא שכיחה של "אמונאי מחמתו" או "באשמתו". הכהונה כאמונאי אינה מבוססת אז על הסכם אלא על התחייבות חד-צדדית לפעול בשמו או למענו של אדם אחר. בפסק הדין של בית הלורדים בענין Dubai Aluminium Company Ltd v. Salaam תיאר אותה לורד מילט (Millet) כך:

Trustee de son tort [means] a person who, though not appointed to be a trustee, nevertheless takes it upon himself to act as such and to discharge the duties of a trustee on behalf of others… Substituting dog Latin for bastard French, we would do better today to describe such persons as de facto trustees. In their relations with the beneficiaries they are treated in every respect as if they had been duly appointed. They are true trustees and are fully subject to fiduciary obligations. Their liability is strict; it does not depend on dishonesty.

הדוקטרינה של אמונאי מחמתו מוכרת אצלנו בחקיקה ובפסיקה. סעיף 67 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות מכנה אותו "אפוטרופוס למעשה", וקובע כי "מי שפועל כאפוטרופוס, חובותיו ואחריותו כלפי החסוי יהיו לפי הוראות פרק זה, אף אם לא נתמנה כלל או שהיה פגם במינויו או שהתפטר או פוטר או שפקעה אפוטרופסותו." בפרשת יקותיאל נ' ברגמן ציין השופט חיים כהן, כי "לפי סעיף 67 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962, יכול  ואדם יפעל כאפוטרופוס אף שלא נתמנה כדין – הוא ה-executor de son tort של המשפט המקובל האנגלי."

ברוח דבריו של לורד מילט ניתן להצביע על דוגמה מוכרת יותר של אמונאי מחמתו. אלה, כמובן, הדירקטור דה פקטו ואחיו האפל, דירקטור הצללים. כך, גם מי שמינויו לדירקטוריון לא השתכלל כדין או שנמנע במכוון ממינוי פורמלי עדיין ייחשב לנושא משרה החב חובת אמון אם פעל למעשה ככזה (ראו הבי נ' מדינת ישראל ורשימה קודמת).

בניגוד לדוגמאות אלה, שבהן אדם פועל כאמונאי מחמתו/דה פקטו, לגבי פרשת מאסיב יש להדגיש שאין די בכך שהנתבע פעל ביוזמתו כמפיץ, שכן מפיץ אינו קטגוריה אמונאית מוכרת. המימצא צריך להיות שהמפיץ נהג כמי שהתחייב לפעול בשמו או למענו של היצרן-התובע. זהו מימצא שאין להחפז לגביו כאשר מדובר ביחסים עסקיים. כלקח מעשי, צדדים ליחסי הפצה מסחריים ייטיבו לעשות אם לצד נושא הבלעדיות הם יקבעו בהסכם גם אם המפיץ חב חובת אמון ליצרן.

לקביעה בפרשת מאסיב כי המפיץ הפר חובת אמון יש השלכות ממוניות. בית המשפט, שהביא לתוצאה צודקת ונכונה, הורה לצדדים להגיש סיכומים בענין שיעור הנזק או ההתעשרות בגין התקופה הרלוונטית. אלא שבעוד הסעד בעשיית עושר מבוסס על השבת התעשרות, דיני האמונאות מקנים לנהנה-הניפר בחירה (election), בין היתר, בין שלילת רווח לבין פיצויי אמונאות. ניסוח ראוי של התביעה היה צריך להיות לסעד של חשבון, כמובהר בענין ידיעות אחרונות.

את באה לפה הרבה? אתה פה פעם ראשונה? – הרשמו לעידכונים בכפתור "הרשמה"!