ספיידרמן בערבון מוגבל – האם בעל שליטה ובעל מניות חייבים לתמוך בחברה?

בפרשת האמה בע"מ נ' מולר התרעמה מולר, בעלת מניות מיעוט בחברה פרטית שנקלעה לקשיים, על כך שחלקה בהון המניות דולל בעקבות החלטת החברה על גיוס הון חדש. זאת, לנוכח תניה בהסכם המייסדים שפטרה אותה מהעמדת מימון לחברה. בית המשפט העליון הכשיר את הדילול מנימוקים חוזיים, ולכך הוסיף הערות לגבי חובותיהם של בעלי שליטה ובעלי מניות אחרים. אלה נוגעות בהבחנה בין איסור קיפוח לבין חובת אמון ובאחריותם של בעלי מניות אלה כלפי החברה, וראוי לעיין בהן.

החברה הוקמה בניסיון להעלות את קבוצת הטקסטיל שהקימה משפחת מולר על פסים רווחיים. בהסכם המייסדים הוקצו 25% מהון המניות למשפחת מולר ו-75% הוקצו לחברת האמה (שם תמוה מעט). ההסכם הבהיר כי "למשפחת מולר אין יכולת להעמיד מימון והיא לא תידרש לכך", אך הוראה דומה לא נכללה בתקנון. כדי לייעל את תהליך הייצור החליט הדירקטוריון לרכוש ציוד חדש ולממן את הרכישה בהון מניות. מולר סירבה להשתתף במימון וחלקה בהון המניות דולל בהתאמה.

בית המשפט העליון, מפי השופט דנציגר, הכריע במחלוקת במישור דיני החוזים בקובעו כי הסכם המייסדים אינו מקנה למולר פטור בלתי מוגבל בזמן מהזרמת הון לחברה ולא הגנה בלתי מוגבלת בזמן מפני דילול אחזקותיה בחברה. הניתוח במישור דיני החברות היה למעלה מן הצורך. במסגרת זו נאמר (ההפניות מובאות חלקית):

"דילול בערך המניות", העלול להתרחש כאשר החברה מגייסת הון כנגד הקצאת מניות בשווי חברה נמוך מהשווי שבו הוערכה בסבב גיוס הון מוקדם יותר, אשר במקרים מסוימים עשוי היה להיחשב בעבר לעושק המיעוט [ראו: גליקמן בע"מ נ' א. מ. ברקאי חברה להשקעות בע"מ] וכיום לקיפוח בעלי מניות המיעוט, וכן להתנהלות העולה כדי הפרת חובת האמון של מנהלי החברה [ראו: קוט נ' עיזבון איתן]. …

הגנה מפני דילול בשיעור אחזקותיו של בעל מניות, המעוגנת בתקנון החברה או בחוזה בין בעלי מניות שהחברה היא צד לו, מחריגה את בעל המניות הנהנה ממנה מיתר בעלי המניות בחברה. … זכות זו הניתנת לבעל מניות היא תוצאה של מפגש רצונות בינו לבין בעלי מניות אחרים, ובינו לבין החברה, בהתאם לאופן שבו היא עוגנה.

אולם גם כוחה של זכות זו מוגבל. היא אינה יכולה לחתור תחת טובת החברה ותכליות דיני החברות. גם בכל הנוגע להגנה מפני דילול שיעור אחזקות, על בעלי המניות לפעול בהתאם לסטנדרט ההתנהגות הקבוע בסעיפים 192 ו-193 לחוק החברות: על כלל בעלי המניות לפעול בתום לב כלפי החברה; ועל בעלי השליטה וכן על בעלי כוח ההכרעה לפעול בהגינות כלפי החברה… לצד הכוח נלווית אחריות – האחריות כלפי החברה. ככל שגדל כוחו של בעל המניות להשפיע על גורלה של החברה – כך גְדלה אחריותו להשתמש בכוח זה למען קידום טובתה של החברה. …

מובאות אלה מעוררות ענין לגבי שני היבטים: האחד הוא ההבחנה בין איסור קיפוח לבין חובת אמון, והשני נוגע לתוכנן של חובת ההגינות וחובות בעלי מניות. באשר להיבט הראשון,  דין וותיק אכן קובע כי גיוס הון הגורר את דילול חלקו של המיעוט עלול לעתים להחשב לקיפוח אסור. כאן נבקש להבהיר לגבי ההערה המקשרת בין קיפוח לבין הפרת חובת אמון ומסתמכת על הלכת קוט. למעשה, אין קשר בין השניים, והלכת קוט אינה אסמכתה למי מהם.

דוקטרינת איסור הקיפוח היא הדין העיקרי הקובע את מגבלות השימוש בכוח ביחסים שבין בעלי המניות. דין זה, כפי שסוכם לאחרונה בהלכת פרט תעשיות מתכת בע"מ נ' דדון, מבוסס על הגנה סבירה על ציפיות לגיטימיות. למרות שיש קירבה מושגית בין השניים ויש כללים המשותפים לשניהם, איסור הקיפוח אינו ביטוי של דיני האמונאות, והוא אינו מטיל חובת אמון על בעל המניות בעל הכוח. כביטוי מרכזי לכך, דין איסור הקיפוח מתיר לרוב, בעל השליטה, מרחב ניכר לפעול לטובתו כרצונו. (לקוראים שהדלאוורית שגורה בפיהם יצויין שהדין שם דומה מאוד, אלא שעניני מינוח יצרו מבולקה מסוימת שאינה מנת חלקנו; ראו נא כאן).

הלכת קוט מחדדת דווקא את ההבדל בין איסור הקיפוח לבין חובת האמון. שם נידונה טרוניה של בעל מניות מיעוט שחלקו דולל כמעט לגמרי בעקבות גיוס הון. אלא שהלה נמנע מלטעון לקיפוח – אולי בטעות ואולי כי חשש מכישלון ככישלונה של מולר, וכנראה בטעם. חלף זאת הוא טען להפרת חובת אמון של נושאי המשרה, כלפיו אישית, באי-גילוי מידע מהותי ולא מחמת הדילול. אי-גילוי כזה ביחסי אמונאות הוא הפרה מובהקת, ומטעם זה בלבד ניתן להצדיק את התוצאה שם (על זאת ועל נקודות נוספות בפסק הדין ראו נא בספרי וברשימה קודמת).

מכאן – לחובת ההגינות ולחובות בעלי מניות. כידוע, טיבה של חובת ההגינות ומידת חפיפתה לחובת האמון לוטים בערפל. לדעתי, זהו כינוי אחר לחובת אמון רגילה, החלה בנסיבות מסוימות על בעל השליטה ובעלי מניות בעלי כוח נוספים, ופסיקה מן העת האחרונה מתיישבת עם גישה זו (ראו רשימה קודמת). בין אם כך ובין מדובר בחובה "מוחלשת" כלשהו, אמרות האגב בפרשת האמה עשויות להתפרש כהולכות אף מעבר לכך.

ההערה כי "גם כוחה של זכות זו מוגבל. היא אינה יכולה לחתור תחת טובת החברה" סמוכה להתייחסות לזכותו של בעל מניות להמנע מתרומת הון אם דאג לכך כדבעי בתקנון ובהסכמים. את המגבלה הזאת בית המשפט מקשר לחובת ההגינות ואף לחובת תום הלב של בעלי מניות, והוא מתאר אותה כביטוי לגודל האחריות כלפי החברה שיוצר כוחו של בעל המניות. בכך יש קונוטציה לדברים בענין הבי נ' מדינת ישראל:

עצם כוחו ומעמדו של בעל השליטה מטיל עליו את האחריות לכלכל את מעשיו בהתאם. בהשאלה לדבריו הידועים של הדוד בן לאחיינו פיטר פארקר (הידוע יותר בכינויו כ"ספיידרמן"): “With great power comes great responsibility.”.

אלה דברים נכוחים, אך ראוי להבהיר שאין למצוא בהם בסיס לדרישה מבעל מניות לתרום הון לחברה בניגוד להסכמתו. פרשנות כזאת אינה מתיישבת, כמובן, עם האישיות הנפרדת של החברה, בפרט לנוכח סעיף 20(ד) לחוק החברות והלכת פרי העמק נ' שדה יעקב, אף כי ניתן להתגבר עליה בנסיבות המצדיקות הרמת מסך. מכל מקום, לעניננו היא אינה משתמעת מחובת האמון. חובת האמון – "האמיתית", "המלאה" – אינה מחייבת אמונאי שלא הסכים לכך לתת מנכסיו לנהנה, ולעתים היא אף מתירה לאמונאי לפעול באופן שמכביד על הנהנה, כגון עורך דין הגובה את שכר טרחתו (ראו רשימות קודמות כאן וכאן). חובת ההגינות אינה יכולה לדרוש יותר מכך. הדברים קל וחומר לגבי חובת תום לב של בעל מניות. צד שיבקש לכפות על בעל מניות לתרום הון בניגוד להסכמתו יצטרך אפוא למצוא לכך בסיס אחר.

את באה לפה הרבה? אתה פה פעם ראשונה? – הרשמו לעידכונים בכפתור "הרשמה"!

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “ספיידרמן בערבון מוגבל – האם בעל שליטה ובעל מניות חייבים לתמוך בחברה?

  1. אוהד איציק

    שלום רב,
    אינני סבור כי ההערה "גם כוחה של זכות זו מוגבל. היא אינה יכולה לחתור תחת טובת החברה" אכן סמוכה להתייחסות לזכותו של בעל מניות להמנע מתרומת הון אם דאג לכך כדבעי בתקנון ובהסכמים.

    לא בהמנעות מתרומת הון עסקינן, אלא באי הדילול.

    בעל מניות פטור מהשקעת הון נוספת כברירת מחדל ובהתאם לחוק החברות. הגנת אנטי דילול משמיע זכות שלילית – פטור מהשקעה, והן זכות חיובית – קבלת מניות נוספות במקרה של הקצאה, כך שאחוזי האחזקה לא יפחתו.

    סבורני כי כוונתו של השופט דנציגר היתה כי הזכות לקבלת מניות נוספות בהקצאה היא זו שכפופה לסעיף193.

    לדוגמא, מצב בו חברה עומדת על סף קריסה ומשקיע מעוניין להצילה, דרישת בעל מניות אשר לזכותו הגנת אנטי דילול תקנונית, שלא להיות מדולל (להבדיל מזכותו להמנע מהשקעת ממון) עשויה במקרים מסויימים להיות חסרת תום לב, ומנוגדת לחובה הקבועה בסעיף 193, באופן המותיר פתח לבית המשפט שלא לפסול החלטת חברה המנוגדת להגנת האנטי דילול תקנונית, במקרה זה.

    אוהד

    אהבתי

  2. alicht2014 מאת

    שלום אוהד וברוך הבא,
    הערה מעניינת מאוד. אולי לכך התכוון השופט דנציגר, ובאמת קשה מעט להבין למה הכוונה בדברים שם. לי היה חשוב להבהיר את ההיבט של החובות של בעל השליטה ובעלי מניות אחרים, לצד ההיבט של האישיות הנפרדת.
    באשר לפרשנות שאתה מציע לדברים, נדמה לי שגם אותה אין לקבל. אם לפלוני מובטח כדבעי נתח בתאגיד, אז כפייה של וויתור על אותו נתח באמצעות דילול שקולה לגמרי לכפייה של תרומת הון. חובת האמון אינה מנביעה תוצאה כזאת, למיטב הבנתי. מגזירה שווה או מקל וחומר – גם לא חובת ההגינות. ובן בנו של קל וחומר – חובת תום הלב. אם יש משקיע חדש שמעוניין להציל חברה עם מיעוט משורין, כמו מולר בגירסה משודרגת, אז זה חלק מן החבילה. אם הוא רוצה להשקיע בחברה בלי אותו מיעוט, שימתין לפירוקה וייקנה אותה ממורקת מן המפרק.
    ואתה יודע מה? כדי "לעשות שמח", אני בהחלט מעלה על דעתי שפעולה של חברה המנוגדת להגנת האנטי-דילול התקנונית היא זו שתחשב לפעולה בחוסר תום לב – מבחינת קיום התקנון כחוזה – ותקנה סעדים לבעל המניות המשורין כלפי החברה וכלפי מי שהשתתף בפעולה. זאת, לצד היותה הפרה של התקנון.
    ושוב – תודה על ההערה.
    בשורות טובות,
    עמיר

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s