לא על דעת הכלל – חובת הציות וחובת האמון של נאמן

בענין טרי (נאמן) נ' אי די בי חברה לפתוח בע"מ הורה בית המשפט לנאמן, המחזיק את מניות השליטה בקבוצת כלל ביטוח בנאמנות עבור אי די בי פיתוח, למכור 5% מהמניות לציבור. זאת, לפי הוראה של הממונה על שוק ההון אך בניגוד לרצונה של אי די בי פיתוח, שסברה כי הדבר יפגע בה. רשימה זו בוחנת את הניתוח המשפטי בפסק הדין לנוכח ההבחנה בין חובת הציות לבין חובת האמון של נאמן ושל אמונאים אחרים ובאשר לרציפות התחולה של חובת האמון.

במסגרת מכירתו של קונצרן אי די בי הבהיר הממונה דאז לרוכשים, כי הם לא יקבלו היתר לשליטה בחברת כלל החזקות עסקי ביטוח בע"מ, השולטת בכלל חברה לביטוח בע"מ. הוסכם כי עד למכירת השליטה בקבוצת כלל ביטוח יוחזקו מניות הקונצרן בכלל החזקות בידי נאמן. מכירת גוש השליטה התמהמהה, ולאחר זמן הנחתה הממונה לפעול לפי מתווה מוסכם של מכירת מנות של 5% מן המניות לציבור – מהלך שלדעת אי די בי פיתוח, ישלול ממנה את האפשרות לקבל פרמיית שליטה וכך יפגע בה. (לבסוף בוצעה מכירה במתווה שונה, באישור בית המשפט; מכירה נוספת טעונה החלטה חדשה של הממונה.)

בכתב הנאמנות, שעודכן מעת לעת, מורה אי די בי פיתוח לנאמן כי "אתה תפעיל את כל הסמכויות המוקנות לך מכוח אמצעי השליטה הרלוונטיים לטובתנו ובהתאם להוראות הממונה … בכל מקרה של מכירה העברה או שעבוד של אמצעי השליטה הרלוונטיים יפעל הנאמן לפי הוראותינו ובלבד שהתקבל לכך אישור מראש ובכתב של הממונה."

חובת ציות וחובת אמון

אי די בי פיתוח טענה כי חובת הנאמן לפעול לטובתה היא קוגנטית וגוברת על כל הסכם או הנחיה. זאת, מכוח סעיף 10(ב) לחוק הנאמנות, הקובע כי "במילוי תפקידיו חייב הנאמן לנהוג באמונה ובשקידה כפי שאדם סביר היה נוהג באותן נסיבות," ובהתאם לסעיף 11 לחוק, השולל התניה על סעיף 10(ב). גם הנאמן טען שהמכירה צריכה להיעשות לטובת אי די בי פיתוח במובן אחד בלבד של השאת מחיר המכירה, וסבר שמתווי המכירה אינם מתיישבים עם פעולה לטובתה. השופטת רונן קבעה אפוא אף היא:

המנגנון שנקבע על-ידי הממונה להחזקת מניות כלל החזקות במסגרת המתווה הוא מנגנון נאמנות. ככזה הוא אמור לכאורה להיות מנגנון שהוא לטובת הנהנית, אי די בי פיתוח. ישנו קושי ליישב בין עובדה זו לבין ההוראות הברורות והמטרה המרכזית של המתווה ושל כתבי הנאמנות – מכירת המניות על-ידי הנאמן אם אי די בי פיתוח לא תמכור אותן בעצמה. אני סבורה כי ממכלול החומר והטענות עולה כי בכל הנוגע למכירת המניות על-ידי הנאמן, כוונת הצדדים היתה כי הנאמן יהיה כפוף להוראות הממונה, וכי לא יחולו עליו חובות נאמנות ביחס לשאלת עצם מכירת המניות. …

המסקנה המתחייבת מכך היא שלצדדים – הן הממונה והן אי די בי פיתוח – היה ברור שככל שהדבר נוגע למכירת המניות, הנאמן אינו חב בחובת אמון לפעול לטובת אי די בי פיתוח. להיפך …

בנקודה זו נתפס בית המשפט לטעות, בכל הכבוד. הנאמנות כאן משלבת נאמנות ושליחות (bare trust and mandate). זה מבנה שכיח, המתקיים למשל כאשר עורך דין מתמנה כנאמן לביצוע עסקת מכר גדולה. במסגרת זו חלות על הנאמן שתי חובות נפרדות – חובת ציות (compliance) וחובת אמון (loyalty). חובת הציות דורשת מהנאמן לפעול בגדר הסמכות שהקנתה לו יוצרת הנאמנות למילוי משימתו. חובת האמון משמעה שעליו לפעול בתום לב לטובת הנהנה בלא חשש לענין נוגד ותוך גילוי מלא. משטר דומה חל על אמונאים אחרים כגון שלוח ונושא משרה.

יוצר הנאמנות קובע את משימת הנאמן (ובכך – את טובת הנהנה לשיטתו), ועל הנאמן לציית לה. בית המשפט העליון של אוסטרליה בענין Youyang Pty Ltd v. Minter Ellison Morris Fletcher ציין כי "Perhaps the most important duty of a trustee is to obey the terms of the trust.". הנהנה אינו יכול להורות לנאמן לסטות ממשימתו אף אם היא למורת רוחו. חובת האמון של הנאמן אינה סותרת אז את חובת הציות אלא להיפך: היא מגוננת על ביצוע המשימה מפני השפעות אסורות של ענינים אחרים – למשל, מחמת "שוחד אזרחי" (ראו רשימה קודמת). הדברים קל וחומר כאשר היוצרת היא גם הנהנית, כגון בענייננו, וכן בנאמנות מגוננת או בנאמנות "בזבזן" (protective trust, spendthrift trust). הסברה, שביצוע פעולות הנאמן לפי הוראות הממונה מעורר קושי, אינה מבוססת אפוא.

בפרשת מזרחי טפחות חברה לנאמנות בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ יישם השופט גרוסקופף את הדין כיאות, בהסתמך על ניסוח מדויק מאת הנשיא שמגר בפרשת וואלס נ' גת:

הוראת יוצר הנאמנות (חברת החשמל) היא לצנינים בעיני עובדי חברת החשמל, שלפחות חלקם הם הנהנים על פי כתב הנאמנות. מצב דברים זה מעורר לכאורה דילמה: האם הנאמן רשאי לפעול לפי הוראות יוצר הנאמנות, למרות התנגדות הנהנה? תשובת דיני הנאמנות לדילמה זו פשוטה: על הנאמן לפעול לטובת הנהנה, במסגרת תנאי הנאמנות, ואולם אין הוא מחויב לפעול על פי הוראות הנהנה. עצם העובדה שהנהנה מתנגד לביצוע הפעולה אינה משמיעה לנו שאסור לנאמן לבצעה. הנאמן איננו שלוח של הנהנה, ואין הוא חב לו בחובת ציות. חובתו של הנאמן מוגדרת בתנאי הנאמנות, ובהתאם להם עליו למלא את חובת האמון אותה הוא חב לנהנה. כפי שציין הנשיא מאיר שמגר בע"א 3829/91 וואלס נ' גת, פ"ד מח(1) 801, 809 (1994): "הנאמן הוא דמות עצמאית הפועלת על דעת עצמה והמנהלת את הנכס תוך הפעלת שיקול דעת. כל זאת בכפוף לחובות האמונים שהיא חבה [לנהנה]".

אף כי חובת הציות נפרדת מחובת אמון, לעתים קרובות יופרו שתיהן יחדיו. בפסיקה יש אפוא דוגמאות להעדר הבחנה בין החובות השונות החלות על אמונאים. כך, למשל, בפרשת בר אל נ' קאופמן התייחס השופט הנדל ביחד להלוואה לצד שלישי מכספי הנאמנות ולשימושים פרטיים בהם. כך גם בדעת יחיד של השופטת פרוקצ'יה בענין זיימן נ' קומרן, שאוזכר בלא דיון בענין טרי.

במשפט המשווה שוררת אי-בהירות לגבי סיווגה של חובת הציות כחובת אמונאות. למשל, בפסק דין Holland v. Revenue and Customs בבית המשפט העליון הבריטי הזכיר לורד ווקר את "the fiduciary duty that a company director owes to his company not to make an unauthorised distribution of capital". מנגד, יש מחברים הסבורים שחובת הציות היא אמנם חובה של אמונאי אך היא אינה חובת אמונאות. זאת, בדומה לחובת הזהירות, שלגביה זהו אכן המצב המשפטי גם בישראל. הסוגיה סבוכה, וחלק מהשיקולים לגביה רלוונטיים פחות לדין הישראלי, אך המחלוקת אינה רק לשם שמיים. בשני המקרים נדרש האמונאי לתת חשבון, אולם נפקות ההפרה מבחינת הסעדים עשויה להיות שונה.

חובת אמון חלה ברציפות

מכאן – לגישת בית המשפט כי "[ב]נוגע למכירת המניות, הנאמן אינו חב בחובת אמון לפעול לטובת אי די בי פיתוח." בכל הכבוד, קשה להסכים לעמדה זו, המבקשת להשעות את חובת האמון. בענין Malone v. Brincat ציין בית המשפט העליון בדלאוור כי "fiduciary duty does not operate intermittently but is the constant compass by which all director actions… must be guided.". חובת האמון אינה חלה לסירוגין. היא אופפת אמונאי במילוי משימתו בכל אשר יפנה. הוא רשאי לסטות ממנה רק בהסכמה מיודעת במלואה של הנהנה (למעט בגדר הלכת ורדניקוב נ' אלוביץ'; אך ראו רשימה קודמת.) במקרה הנוכחי אין לכך נפקות, מכיוון שחובת הציות וחובת האמון מתיישבות היטב זו עם זו.

בד בבד, לגבי נאמנים מעורר ניסוח בעייתי של חוק הנאמנות קושי מיוחד, שהשתקף חלקית בענין טרי. סעיף 10(ב) לחוק כורך יחדיו חובות אמון וזהירות, וסעיף 11 אכן שולל התניה עליו, כפי שצוין בטענות המשיבה ובענין זיימן. דא עקא, סעיף 11 מתיר התניה על סעיף 13 לחוק, הקובע את איסור הניגוד ואיסור הרווח, שהם מופעים מובהקים של חובת האמון. התוצאה מוזרה לכאורה, וככל האפשר יש לפרש את החוק לפי העקרונות של דיני האמונאות הכלליים (ראו נא בספרי). כאמור, בהקשר הנוכחי השאלה אינה מתעוררת.

נסיים בתזכורת לסכנות המכירה לשייגעץ הסיני (החל מ-3:30).

גילוי נאות: שלכם בנאמנות חבר בוועדה לבחירת מועמדים לדירקטורים בחברות ביטוח בלא שולט, הפועלת גם לבחירת מועמדים לדירקטורים בחברות בקבוצת כלל ביטוח.

אתה פה פעם ראשונה? את באה לפה הרבה? – הרשמו לעידכונים בכפתור "הרשמה"!

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s