צדקה לפניו תהלך – ניתוב תרומה לעמותת חסד כעניין אישי וחובת אמון של בעל מניות

פסק דין אנגלי שניתן בימים אלה נוגע בשתי שאלות מעניינות, שיש להן השלכות רחבות יותר בכמה הקשרים בישראל. במסגרת הסדר גירושין נדרשו בני הזוג להחליט על גורלה של חברת צדקה שהקימו, אשר החזיקה הון ניכר. בין היתר התעוררה השאלה אם העברת תרומה מהחברה לחברת צדקה אחרת עם פרישת האישה מכהונתה כדירקטורית נגועה בעניין אישי, וטעונה לפיכך אישור מיוחד. שנית, ומשכך, האם הצבעה באסיפה הכללית על אישור הפעולה כפופה לחובת אמון, בניגוד לחופש ההצבעה שיש לבעלי מניות בדרך כלל.

בפרשת Children’s Investment Fund Foundation (UK) v. Attorney General ניהלה חברת CIFF, שהיא חברה מוגבלת בערבות בלא הון מניות, קרן צדקה לטובת ילדים במצוקה בעולם. שני בני הזוג כיהנו בה כדירקטורים וכחברים (מעין בעלי מניות), ולצידם שימש כחבר עוד אדם שלישי. במסגרת הסדר הגירושין (שבגידרו כבר שילם בן הזוג לזוגתו 530 מיליון דולר), הוצע שעם פרישת האישה מ-CIFF, החברה תעניק 360 מיליון דולר לחברת צדקה נפרדת שהיא הקימה. כדי לקבוע את מסלול האישורים הרלוונטי נדרש בית המשפט להכריע, בין היתר, אם ניתוב המענק מקנה לאישה טובת הנאה חומרית (material benefit, שהוגדר במסמכים כטובת הנאה בעלת ערך כספי). בית המשפט קבע שכך הדבר:

Ms Cooper will gain no proprietary interest in the money represented by the Grant… She will, however, gain some benefit from the Grant because she will be the founder and a trustee of a charity with an endowment of an additional US$360 million. To a person whose life's work is in charity and philanthropy, that must be regarded in normal understanding as a "benefit". The principle that non-monetary benefits including moral benefits can be material does, I think, carry over…

בית המשפט עבר אפוא לחובות החברים שאמורים לבחון את הפעולה באסיפה הכללית. בנסיבות המקרה הצדדים הסכימו ששני בני הזוג שרויים בניגוד עניינים, ולכן הדיון התמקד בחבר השלישי – אדם דעתן במיוחד, כלכלן בהכשרתו, שנראה היה שיתנגד למהלך.

כבסיס לניתוח המשפטי ניצבה התפיסה הרווחת בדין האנגלי, כי בעת שבעל מניות מצביע הוא אינו עושה זאת כמי שחב חובת אמונאות לחברה אלא כמי שמשתמש בזכות קניינית להצביע כרצונו. אף על פי כן, כאן נקבע דין שונה. בית המשפט פנה להגדרה של אמונאי כמי שהתחייב לפעול בשמו או למענו של אדם אחר, בהתאם להלכות המנחות בענין Bristol and West Building Society v. Mothew ו-Grimaldi v. Chameleon Mining NL (No. 2), שאומצה אצלנו לאחרונה (ראו רשימה קודמת). לאור זאת קבע כי על הצבעה זו חלה חובת אמונאות:

The members of CIFF do not stand outside the charity; they are part of the administration of the charity, and they cannot lay claim to any private interest… Taking Finn J's dictum [in Grimaldi], the members of CIFF are people who assumed by their membership "a responsibility to [CIFF] as would thereby reasonably entitle [CIFF] to expect that [the members would] act in [CIFF's] interest to the exclusion of [the members'] own or a third party's interest".

הגם שמדובר בהכרעה של ערכאה דיונית בנסיבות לא שגרתיות, יש בפסק דין Children’s Investment Fund לקחים רלוונטיים לדין הישראלי.

ראשית, פסק הדין מלמד שענין אישי של אמונאי, ואף ענין חומרי, עשוי לנבוע מהפניית תרומה למפעלות שמחה וחסד הקרובים לליבו. בפרשת הולילנד הורשע כזכור ראש עיריית ירושלים, אורי לופוליאנסקי, בעבירת שוחד בגין תרומות לעמותת "יד שרה" (ראו תקציר). בדומה לכך, כל אמונאי, ובכלל זה עובד ציבור, עלול להפר את חובת האמון שלו בנסיבות דומות. אין צורך שכספים יעברו במעטפות לידיו או לחשבון הבנק שלו דווקא. כדי להמנע מהפרה עליו לתת גילוי מלא ולקבל הסכמה תקפה לכך מן הנהנה, ככל שהדבר אפשרי.

שנית, פסק הדין מחדש הלכה יפה בקובעו כי גם בעל מניות (חבר, ליתר דיוק), שככלל אינו נתון למשטר של חובת אמון, עשוי להכנס לעול האמונאות בנסיבות מסויימות – בפרט, כאשר הוא מנוע מלהפיק טובת הנאה בקשר עם מעמדו בחברה.

יודגש, כפי שמדגיש בית המשפט, כי הנסיבות כאן היו חריגות. עם זאת, ההסדר החרות באנגליה דומה עקרונית להסדר בישראל לגבי חברה לתועלת הציבור. ההבדלים נוגעים לפרטים יותר מאשר לתפיסות היסוד. חוק החברות האנגלי מכיל הוראות מפורטות לגבי תשלומים לדירקטור בקשר למשרתו. כך, סעיף 215 ל- Companies Act 2006 מתנה תשלום בקשר לאבדן המשרה באישור האסיפה הכללית, בדומה להסדר הישראלי לגבי התקשרות של חברה עם דירקטור בה באשר לתנאי כהונתו לפי סעיף 270(3) וסעיף 273 לחוק החברות. ה-Charities Act 2011 מציב דרישות לאישור פעולה נגועה של דירקטור על ידי נציבות הצדקה או בית המשפט, בנוסף לאישור האסיפה לפי חוק החברות שם. כללית, הסדר זה דומה להסדר לפי סעיף 345ו לחוק החברות הישראלי, המתנה פעולה בחריגה ממטרות החל"ץ באישור של האסיפה הכללית ובית המשפט.

לאור זאת, יש יסוד לעמדה כי בעלי מניות בחל"ץ חבים חובת אמון לחברה, לכל הפחות כאשר פעולותיהם עשויות להשפיע על התנהלותה ונראה שאף באופן כללי.

יתר על כן, ובזהירות ראויה, נכונותו של בית המשפט כאן להטיל חובת אמון מלאה – ולא "מוחלשת" במשמע – על בעלי מניות מציעה שחובה כזו עשויה לחול על בעל שליטה ובעל מניות עם כוח אחר בחברה עסקית, כאשר הדין שולל ממנו אפשרות להסתייע במעמדו להפקת טובות הנאה פרטיות. יפים לכך דבריו של פין (שפסק בפרשת Grimaldi), שאותם ציטט לורד מילט בענין Mothew ובית המשפט כאן חזר עליהם: “he is not subject to fiduciary obligations because he is a fiduciary; it is because he is subject to them that he is a fiduciary.”

תודה לעמית שהפנה אותי לפסק הדין.

אתה פה פעם ראשונה? את באה לפה הרבה? – הרשמו לעידכונים בכפתור "הרשמה"!

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “צדקה לפניו תהלך – ניתוב תרומה לעמותת חסד כעניין אישי וחובת אמון של בעל מניות

  1. איתי פיגנבאום

    יפה מאוד. מחשבה אחת (בינתיים). בית המשפט הבריטי למעשה מכפיף החלטות בתאגיד דומה לחל"צ לכללי הצבעה עם עניין אישי. ההגיון במהלך הוסבר בטור שלך.
    הייתי נזהר מאוד מלבצע היקשים לתרחישים שנראים דומים, כדוגמת כללי הצבעה בחברה פרטית (שאיננה חל"צ). סעיף 270(3) לא מכפיף הצבעות בעלי עניין בחברות פרטיות לאישור האסיפה הכללית בתמיכת נטולי העניין האישי. לפי הפשט, הדירקטור שאת שכרו באים לאשר יכול להצביע – ואף להכריע אם הוא מחזיק ברוב המניות – בתגמול שלו עצמו. החוק לא מעניק זכות ווטו לבעלי מניות האחרים בחברה. אימוץ כלל אחר בהקשר של חברות פרטיות יהפוך את היוצרות בהרבה מאוד חברות פרטיות. לפי הבנתי, ברירת המחדל כיום הינה שבעלי מניות הרוב יש שליטה ראשית (באמצעות נציגיהם) על נכסי החברה, ואילו אם בעל מניות מיעוט מעוניין להתערב עליו "לרכוש" הגנה חוזית מתאימה (לרבות בתקנון) או לנסות לצלוח תביעה של קיפוח. "פסילת" הצבעה בחברות פרטיות תשנה כללים מושרשים ומחייבת מחשבה עמוקה לפני שחושבים לאמץ אותה. אני יודע שלא על זה מוקד הטור שלך, אבל זה האסוציאציה שהוא העלה אצלי.

    אהבתי

  2. alicht2014 מאת

    איתי,
    תודה [גם] על ההערה. להבהיר: אין להבין את הרשימה כמציעה שמעתה הצבעה של בעל מניות, בחברה פרטית או ציבורית, כפופה לחובת אמון. להיפך. אני סבור שהדין שלנו יותר קרוב לעמדה האנגלית המסורתית מכפי שמקובל לחשוב, ולכן בעלי מניות יכולים להצביע כרצונם, כאשר הרבה פעמים יש להם עניינים פרטיים אחרים ברקע. כך בעל מניות שהוא גם נושא משרה (לפי הלכת Mills v. Mills שאומצה אצלנו מזמן), כך בעל מניות המחזיק גם אג"ח, כך בעל מניות שיש לו טרוניה כלפי בעל השליטה, ועוד – לפחות כקירוב ראשון, לפני שבוחנים נסיבות קונקרטיות.
    הרשימה מצביעה על שימוש מיומן וזהיר בעקרונות יסוד של דיני אמונאות כדי לזהות מצבים חדשים שבהם חלה חובת אמון, גם כאשר "אינטואיטיבית" היא אינה חלה לכאורה. לדעתי, אפשר לטעון שתרחיש כזה קורה, למשל, כאשר הדין מרחיק בעל שליטה מהצבעה על פעולה של החברה שיש לו בה ענין אישי ואף מטיל עליו חובת גילוי מלא בקשר לכך. אלה חיובי אמונאות טיפוסיים, ולכן טענתי בספרי ובמקומות אחרים, שניתן ללמוד מהם על אופייה של חובת ההגינות של בעל שליטה כחובת אמון החלה בנסיבות מסויימות. השופט עמית בעניין ורדניקוב הביע עמדה שונה, כידוע. עוד רבה הדרך.
    בשורות טובות,
    עמיר

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s