לוויית חן – שלילת רווח מצד שפיתח עסק בעקבות הפרת חובת אמון של מנהל

הואיל ואין אדם יודע את יום פקודתו,
והואיל והוצאות לוויה מכובדת עשויות להיות נכבדות,
לפיכך מוצעים בכמה מדינות אפיקי השקעה וחסכון לכיסוי הוצאות אלה. שני מנהלים בכירים בחברה שמכרה מוצרים פיננסיים כאלה עברו לחברה מתחרה ופיתחו שם עסק דומה. בית המשפט נדרש אפוא לשאלה מעשית לא פשוטה: כיצד לקבוע את היקף השלילה של טובת ההנאה שצמחה לחברה המתחרה במסגרת העסק החדש שהקימה?

הצדדים בעניין Lifeplan Australia Friendly Society Ltd v Ancient Order of Foresters in Victoria Friendly Society Limited הם שתי חברות המשווקות funeral bonds ומכשירי השקעה דומים (ניתן להתרשם ממוצריהן כאן וכאן). בעודם עובדים אצל המערערת הכינו שני המנהלים תכנית עסקית עבור המשיבה תוך שימוש במידע חסוי; לאחר שפרשו ועברו אליה הם פיתחו שם עסק דומה ומתחרה, שידלו בתי לוויות להעביר עסקים מהמערערת למשיבה, ועוד. לא היתה מחלוקת שהם הפרו חובת אמון ושהמשיבה הייתה מעורבת ביודעין בהפרה.

למרות זאת, התביעה נגד המשיבה נדחתה בערכאה קמא. השופט קמא נקט גישה נזיקית באמידת חבותה, וקבע שלא היה קשר סיבתי מספיק בין הפרות החובה לבין הרווחים שהופקו במהלך עסקים רגיל. זאת, הגם שאלמלא ההפרות המשיבה לא היתה מעסיקה את השניים ולא היתה מפתחת את פלח השוק שהם ניהלו אצלה.

בערעור בבית המשפט הפדרלי של אוסטרליה טענה המערערת שהיא זכאית לשווי של העסק כולו בניכוי הפחתות מוצדקות שיוכחו כראוי (וכאלה לא הוכחו) – כלומר, לאומדן על בסיס הוני. בית המשפט לא שלל את האפשרות לבצע חשבון על בסיס הוני, אך בנסיבות המקרה העדיף אומדן של הערך הנוכחי הנקי של כל החוזים שנכתבו בעסק החדש במשך חמש השנים הראשונות לפעילותו. זאת לאור העובדה שהתוכנית העסקית שהכינו המנהלים נערכה לחמש שנים.

מנקודת המבט של הדין הישראלי יש בפסק דין Lifeplan עניין מעבר להיבט המעשי של אמידת השלילה לגבי עסק המבוסס על פרוייקטים ארוכי טווח – להבדיל, למשל, מכספים המתקבלים אגב הפרת חובת אמון או מרווחים מעסקות מכר. עיקר חשיבותו בהיבט העקרוני – בהדגשה כי כללי הסיבתיות  לגבי סעד החשבון שונים מאלה הנוהגים בדרך כלל במשפט האזרחי, והם חלים במידה שווה על החשבון שחבים האמונאי והצד המעורב בהפרה:

There is no call to require a strict, or direct or proximate relationship between each particular transaction from which the profit in a business is derived and some particular breach. … The facts should be examined to ascertain the causal relationship between the breaches and the profits to assess whether it is sufficient to conform with the policy of the rule to attribute a liability to account for those profits. …

[T]he principles and informing policy to hold the dishonest participant to account are no different to the holding of the fiduciary to account. The correct analogy is not a common law wrong; rather it is the enforcement of fidelity and trust. … It is a causal relationship, however, that is governed and applied by reference to the informing policy in the relevant rule of responsibility and all the circumstances.

כללי הסיבתיות צריכים אפוא להלום את ייחודם של חובת האמון ושל סעד החשבון ולהגשים את תכליתם – הן כלפי האמונאי המפר הן כלפי הזר המעורב. בית המשפט העליון נתן לכך ביטוי בהלכת קרטין נ' עתרת ניירות ערך בע"מ, שם נקבע כי בקביעת חבותו של אמונאי מפר אין ליישם שיקולים של צפיות סבירה וגורם מתערב זר. באופן כללי יותר, גישה זו תואמת את שנאמר בפרשת קוסוי נ' בנק י.ל. פויכטונגר בע"מ: "יהא זה מצער, אם הדין יכיר בחובות שונות אך לא ייתן סעד מתאים להפרתן. הסעד צריך שיהלום את החובה, והתרופה צריכה להלום את ההפרה."

נסיים בשיר הולם.

הערה מאוחרת: ראו נא רשימה נוספת בעקבות פסק הדין בבית המשפט העליון. הדברים האמורים כאן עומדים בעינם.

באה לפה הרבה? אתה פה פעם ראשונה? – הרשמו לעידכונים בכפתור "הרשמה"!