צ'או צ'אושסקו – גילוי, חשבון, פיצויים והשבה בעקבות ניצול הזדמנות עסקית של חברה

עניין תגר נ' יעקבי נדרש לניצול הזדמנות עסקית של חברה במסגרת מסכת שכונתה "פרשת רומניה". חברה פרטית לעיבוד שבבי התקשרה בעסקת תיווך עם חברה רומנית לביצוע עבודות ברומניה, בשעה שאחד משני בעליה ומנהליה של החברה נמנה עם בעלי החברה הרומנית. פסק דינה של השופטת רונן מכיל קביעות מעניינות לגבי חובת הגילוי ואישור של פעולה נגועה וכן לגבי הסעדים בעקבות הפרת חובת האמון. נקודתנו, כהרגלה, בוחנת קביעות אלה בעין ביקורתית.

גילוי מלא באישור פעולה נגועה

בית המשפט קבע בלא קושי כי הנתבע, עופר, היה במצב של ניגוד עניינים. הפרה כזו ניתן לרפא בהתאם לסעיף 255 לחוק החברות באמצעות הסכמה תקפה של החברה על בסיס גילוי מלא (ראו ביטון נ' פאנגאיה נדל"ן בע"מ וכן בספרי). באשר לקיומו בפועל של הגילוי קובעת השופטת רונן:

כאשר מדובר בהחלטה של חברה לאשר ניגוד עניינים, אישור המונע הפרה של חובת אמון של נושא משרה בה – נראה כי מן הראוי שהחלטה כזו תהיה מפורשת ולא משתמעת. היותו של נושא משרה במצב של ניגוד עניינים היא ענין משמעותי מבחינת החברה וטובתה, ויש לוודא לכן שאישור של החברה לכך ניתן כדין, לאחר שכל העובדות הרלוונטיות נודעו לה. אישור כזה צריך להינתן בצורה מסודרת ומתועדת, ולא באופן עקיף ומשתמע ובלא אינדיקציה ראייתית אובייקטיבית לקיומו של האישור ולתוכנו של הגילוי המתחייב כדי שלאישור יהיה תוקף.

הלכה מעשית זו מקדמת את הדין בכיוון רצוי. החובה לנהל תיעוד לגבי מילוי המשימה היא חלק ממשטר האקאוטנביליות שאמונאי כפוף לו. הלכת תגר מדגישה את ההיבט הפורמלי בתיעוד, ולא בכדי. עמידה בהיבט הצורני תומכת בקיומו של ההיבט המהותי – קיומה של הסכמה תקפה של החברה. גישה זו תואמת דרישה דומה שהשמיעה השופטת רונן בפרשת ניומן נ' פיננסיטק בע"מ – לקיים פרוטוקולים סדורים לגבי החלטות הדירקטוריון בהקשר של קיום חובת הזהירות (ראו רשימות קודמות כאן וכאן).

סעדים בעקבות הפרת חובת אמון

משהוכחה הפרת חובת אמון, עבר בית המשפט לדון בסעדים על כך:

ס' 256 לחוק החברות קובע כי "על הפרת חובת אמונים של נושא משרה כלפי החברה יחולו הדינים החלים על הפרת חוזה בשינויים המחויבים". בפסק דינו של בית המשפט העליון (כב' השופט ברק) בע"א 817/79 קוסוי נ' בנק י. ל. פויכטוונגר בע"מ פ"ד לח(3) 254 (1984) (להלן: "ענין קוסוי") נקבע כי "על כן מנהל שהפר חובת האמון שהוא חב לחברה, חייב 'להשיב' לחברה או 'לפצותה' או 'לשפותה' בגין הכספים, שהיא הוציאה כתוצאה צפויה מכך, גם אם כספים אלה לא נתקבלו על ידיו אלא על ידי צד שלישי".

לכן, לאחר שנקבע כי עופר הפר את חובת האמון שלו כלפי החברה כאשר פעל במצב של ניגוד עניינים שהוא לא קיבל אישור של החברה לגביו, וניצל באמצעות חברה בה היה לו ענין אישי – הזדמנות עסקית של החברה, יש לבחון האם יש מקום לחייב את עופר בהשבה, פיצוי או שיפוי. הפיצוי יכול להיות בגין נזק שפעולתו של עופר גרמה שייקבע בהתאם לדינים החלים על הפרת חוזה; וכן יש להתייחס לאפשרות של השבה על ידי עופר בגין התעשרות שלא כדין שלו – אפשרות שחלים עליה דיני עשיית עושר ולא במשפט. ההשבה מתחייבת גם אם טובת ההנאה לא התקבלה על ידי עופר אלא על ידי צד שלישי.

את האמרה הקצרה שבית המשפט מצטט מהלכת קוסוי יש לקרוא בזהירות יתירה, כמעשה רבי עקיבא שהיה דורש כתרי אותיות (השוו כאן). יש לשים אפוא לב למרכאות, שהשופט ברק מוסיף לסעדים שהוא מזכיר. באותה פיסקה ממש הוא מבהיר:

ניתן לנקוט לעניין זה לשון "השבה", אם כי המנהל אינו משיב מה שקיבל מהחברה, שכן לעתים כספי החברה מועברים ישירות לצד שלישי, בלא שהמנהל קיבל דבר. ניתן לנקוט לעניין זה לשון "פיצוי", אם כי המנהל אינו מפצה את החברה על מעשה נזיקין שביצע כלפיה אלא מביא לידי כך, שיושבו לה כספים שהוציאה בגין הפרת חובת האמון שלו כלפיה. ניתן לראות בכך פיצוי מיוחד (בחינת compensation שאינם damages).

קריאה מדוקדקת של הסעדים הנזכרים בפסק דין קוסוי אינה מותירה מקום לספק, כי אין מדובר בפיצוי נזיקי או חוזי ולא בהשבה בעשיית עושר ולא במשפט. סעדים אלה עשויים לעמוד לרשות תובע, אך לא בהם מדובר כאן. למעשה, זהו תיאור (חלקי, כפי שהשופט ברק מעיר) של מערך הסעדים בגדר החשבון, העומד כלפי אמונאי מפר. זו גם פרשנותו הנכונה של סעיף 256 לחוק החברות – בשונה מפשט הכתוב, שכבר הכשיל כמה בתי משפט (לפירוט ראו בספרי).

דא עקא, התובעים בעניין תגר לא תבעו חשבון אלא פיצוי והשבה בגין נזק של אובדן הכנסות והתעשרות שלא כדין. בית המשפט העניק את הסעדים שהתבקשו, אולם את קביעתם הכניס למסגרת של חשבון:

כך קובע למשל המלומד פרופ' ליכט בספרו כי "אמונאי הנקרא לתת חשבון – בידי הנהנה או בידי בית המשפט – צריך למסור פירוט מלא של כל התקבולים וההוצאות. עליו להוכיח ולהצדיק את החשבון, ממש כמנהל האחוזה מול הלורד וכמו הלורד מול האקסצ'קר לפני עידנים. על מנת לעמוד בחובת החשבון שלו, מוטל חיוב על האמונאי לרבות האמונאים בחברה, לדאוג לתיעוד מלא בכל הקשור לנכסים הנתונים לכוחו"…

בהמשך הדברים מפנה ליכט לפסק דינו של בית המשפט האמריקאי בענין Dweck (Dweck v. Nasser, 2012 Del. Ch LEXIS 7, 64-65 (Del Ch 2012)), בו נטלו נושאי המשרה הבכירים בחברה הזדמנויות עסקיות שלה. במסגרת הליך החשבון שנערך לא נמצא תיעוד לסכומים מסוימים שיצאו מן החברה ובית המשפט הטיל לכן על נושאי המשרה שסרחו את האחריות ביחד ולחוד בגינם…

כלומר, אם עופר לא יציג נתונים מלאים אודות החשבון – קרי אודות הכנסות [החברה הרומנית] אומזי כתוצאה מהעסקאות עם החברה, הכנסות שאומזי נהנתה מהן ושהוא כבעל-מניות (או לפחות כבעל אינטרס משמעותי) באומזי נהנה מהן, יהיה מקום לקבל את עמדתם של התובעים, גם אם עמדה זו מבוססת על נתונים חלקיים בלבד.

בפסיקתה של השופטת רונן בעת האחרונה מסתמנת דינמיקה מרתקת. היסוד העיקרי בה הוא קבלה הדרגתית של דוקטרינות והלכות מרכזיות בדיני האמונאות. כדוגמה בולטת נצביע על אימוץ הלכת FHR European Ventures LLP v. Cedar Capital Partners LLC בפרשת דה לנגה נ' החברה לישראל בע"מ. בד בבד, פיתוח זה של הדין, שלעתים אינו אלא הכרה מחודשת בדיני האמונאות הוותיקים שלנו, מלווה במתח או באי-בהירות לעומת תחומים אחרים במשפט הפרטי, ובמיוחד עשיית עושר ולא במשפט. פעמים הדבר קשור לאילוץ שהכתיבו הצדדים, כפי שאירע גם הפעם; פעמים נדמה שבית המשפט נמנע מתיאור מדויק של המהלך המשפטי הננקט (ראו למשל כאן וכאן). בין כך ובין כך, המגמה הכללית מבורכת. יש לקוות שאם יידרש לכך, ישכיל בית המשפט העליון לתת לכך את חותמתו תוך הבחנה בין תחומי הדין השונים.

נסיים בשיר עליז.

את באה לפה הרבה? אתה פה פעם ראשונה? – הרשמו לעידכונים בכפתור "הרשמה"!