נאמנים פצעי אוהב – ניגוד עניינים, תום לב ושיקולים זרים בהפרת חובת אמון

בבג"ץ זיאדה נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית קבע בית המשפט העליון, כי הממונה על הרכוש הנטוש באיו"ש חב חובת אמון לבעלי מקרקעין נטושים, שאותם הוא מחזיק בבעלותו לטובתם, בדומה לנאמן. הלה נקט צעדים נמרצים במיוחד לבניית בתי מגורים עבור מתיישבי עמונה, אך נפסק כי הוא לא הפר בכך את חובת האמון שלו לבעלים הנפקדים. לאחר שרשימה קודמת עמדה על חידוש הלכה חשוב בקביעת חובת אמון, רשימה זו מצביעה על קשיים בניתוח ההפרה לנוכח השיקולים הזרים שהדריכו את הממונה. סוגייה זו מתעוררת לעתים לגבי דירקטורים ועובדי ציבור הנתונים להשפעות חיצוניות, ומכאן חשיבותה העקרונית.

באשר לחובת האמון של הממונה לבעלי הקרקעות הנפקדים לא היתה מחלוקת ממשית בין חברי המותב – המשנה-לנשיאה (בדימ') ג'ובראן, שכתב את חוות הדעת המובילה, השופט דנציגר שהסכים עמו, ואף השופט הנדל, שהניח כי אפשר שהממונה חב להם חובת אמון. בית המשפט פנה אפוא לבחון אם החובה הופרה. תחילה ציין לגבי הצו המקנה לממונה את הנכסים הנטושים, כי "עניינו בשמירה על הנכסים ועל הפירות שהם מניבים לטובתם של בעליהם הנפקדים עד לשובם – הא ותו לא." לפיכך קבע:

לאור תחולתה המוגבלת של חובה זו במקרה שלפנינו, סבורני כי יש לצקת לתוכה את המשמעות הגרעינית והבסיסית ביותר של חובת האמון – קרי, יש להחיל על הנאמן – הממונה בענייננו – את האיסור על הימצאות בניגוד עניינים… הנאמן אינו רשאי לעשות בנכסי הזולת כבשלו, אלא מחויב לפעול לטובת האינטרסים שלהם, תוך שהוא פועל למענם, ולמענם בלבד, מבלי שהאינטרס האישי שלו או של אחר יילקח בחשבון כאינטרס משמעותי… כשם שמצאתי לעיל כי חובת האמון שבה חב הממונה נושאת אופי מוגבל, ראוי יהיה לתחום את היקף האיסור על הימצאות בניגוד עניינים אך לשיקולים הכרוכים בשמירה על הנכסים הנטושים.

מה שמצוי מחוץ "למשמעות הגרעינית" של חובות הממונה כאמונאי אינו הכרחי אפוא. כך אפשר להתגבר כביכול על העובדה, ש"המניע העיקרי הניצב בבסיס מהלך נטילת החזקה לא נגע לטובת בעלי הנכסים הנפקדים, אלא לטובתם של תושבי עמונה", וכי "טובתם של בעלי הקרקעות הנפקדים לא 'הועלתה על ראש שמחתה' של המדינה בבואה לגבש את המתווה." אלא שהתיאור של חובות הממונה אינו מדוייק כל צורכו, בכל הכבוד, והדבר הביא לידי תקלה.

המשמעות הגרעינית והליבה הקשה

בדין הישראלי יש ניסוחים מגוונים של חובות האמונאי, הנבדלים זה מזה במידת הפירוט שלהם. הנוסח התמציתי והמקיף ביותר קורא לאמונאי לפעול לטובת הנהנה בתום לב (כיסוד נפשי של ניקיון דעת) – למשל, בסעיף 254 לחוק החברות. הסעיף מוסיף ומפרט את איסור ניגוד העניינים וחובת הגילוי המלא. נוסח הדוק ויפה במיוחד מעוגן בהלכת אגיון נ' חברה ירושלמית, ולפיה "שום אינטרס אחר, אישי, צדדי, אסור לו כי ישפיע [על המנהלים] ויסיר את לבם מאחרי החברה וטובתה." נוסח זה, שיש לו הד בדברי בית המשפט, מבהיר כי לא רק התחשבות בעניין אישי פוגמת בתום הלב אלא התחשבות בכל עניין (מהותי) צדדי או אחר. לאיסור ניגוד העניינים מקובל להוסיף איסור הפקת רווח בקשר למשרה, כגון בסעיף 13 לחוק הנאמנות.

נוסח נוסף החשוב לענייננו קושר את איסור ניגוד העניינים לאיסור לשקול שיקולים זרים. בבג"ץ סיעת הליכוד בעיריית פתח תקווה נ' מועצת עיריית פתח תקווה קבע השופט ברק:

טעמו של הכלל בדבר ניגוד עניינים‏ הוא כפול; ראשית, טעם פרגמטי. עובד הציבור, שבידו הופקדה סמכות, חייב להפעיל את סמכותו מתוך שהוא מעמיד לנגד עיניו את מכלול השיקולים הרלבנטיים להפעלתה של אותה סמכות, ושיקולים אלה בלבד. כאשר עובד הציבור נתון במצב של ניגוד עניינים‏ קיים חשש כי הוא יקח בחשבון, שעה שיפעיל את סמכותו, אף את האינטרס הנוגד.

נשוב ל"משמעות הגרעינית". במשפט המשווה מוכרת "הליבה הקשה" (irreducible core) של חובת האמון – דהיינו, אגד החיובים שבלעדיהם יחסי אמונאות אינם ראויים לשמם (ראו בספרי ובמאמר). בהלכה המנחה בעניין Armitage v. Nurse קבע לורד מילט, כי דרישת תום הלב נכללת בליבה הקשה: “The duty of the trustees to perform the trusts honestly and in good faith for the benefit of the beneficiaries is the minimum necessary to give substance to the trusts”. ברשימה קודמת טענתי כי בפסק דין אפריקה ישראל להשקעות בע"מ נ' כהן יש ביטוי לגישה זו, ורעיון "המשמעות הגרעינית" מתיישב עמה אף הוא. כפועל יוצא מכך, הקביעה כי פלוני הוא אמונאי אינה אוסרת עליו רק לפעול לנוכח חשש ממשי מניגוד עניינים אלא גם מחייבת אותו לניקיון דעת מוחלט כי שקל אך ורק שיקולים של טובת הנהנה. לנוכח הקביעה המפורשת שטובת המתיישבים היתה המניע העיקרי לפעולת הממונה, מתבקשת המסקנה שהוא הפר את חובת האמון שלו לבעלים הנפקדים ויש בסיס לביטול הפעולה.

שיקולים זרים ושיקולים מקבילים

בפרשת זיאדה החריג בית המשפט את השיקול הזר מן הבחינה של פעולת הממונה, אולם לעתים נטען כי אין לתת נפקות לשיקול הזר מכיוון שהוא טפל לשיקול כשר של טובת הנהנה. כך, למשל, כאשר דירקטורים נוקטים פעולה עסקית לטובת החברה בשעה שגם טובת בעל השליטה עלולה להשפיע עליהם (השוו לנסיבות בפרשת ורדניקוב נ' אלוביץ). פסק דין Mills v. Mills האוסטרלי הוא הלכת היסוד בסוגייה בישראל וגם באנגליה. ההלכה אומצה בעניין גליקמן בע"מ נ' א. מ. ברקאי חברה להשקעות בע"מ:

יתכן מקרה שבו המנהלים פעלו הן ממניעים כשרים של טובת החברה והן ממניעים פסולים של רצון להעדיף חלק מבעלי המניות על חלק אחר, ובמקרה כזה יבדוק בית-המשפט מה היתה הסיבה המכרעת (the moving cause) של ההחלטה, והחלטת ההנהלה תיפסל אם הסיבה המכרעת היא הרצון להיטיב עם חלק אחד מבעלי המניות על חשבון החלק השני וזאת אפילו אם היו להנהלה גם שיקולים אחרים כשרים.

מבחן הסיבה המכרעת לפי הלכות גליקמן ו-Mills הוחל גם בפרשת ג'י.בי. טורס בע"מ נ' חאייק. לעומת זאת, בתי המשפט באנגליה הוסיפו לדון ביחס בין השיקול הזר לשיקול הכשר. בעניין Howard Smith Ltd v. Ampol Petroleum Ltd קבעה מועצת המלכה, כי יש לבחון מה היתה התכלית הממשית או הראשונית (substantial or primary purpose) של הפעולה. הסוגייה נידונה לאחרונה ביסודיות בבית המשפט העליון שם בעניין Eclairs Group Ltd v. JKX Oil & Gas plc, אולם לא הוכרעה. לורד סמפשן (Sumption) תיאר "מבחן אלמלא", שלפיו הפעולה תיפסל אם היא לא היתה ננקטת אלמלא השיקול הזר. לורד מאנס (Mance) הסתייג והעיר שיתכן גם מבחן הסתברותי; כן הציע היקש ממבחן אלמלא "הפוך" מהמשפט הציבורי, שלפיו הפעולה היתה בלתי-נמנעת אף לנוכח השיקול האסור.

בנסיבות פרשת זיאדה קשה לראות כיצד איזה מבין המבחנים השונים היה עשוי להביא למסקנה אחרת זולת הפרה ופסילת הפעולה. בית המשפט קבע כי "העותרים לא הצליחו להרים את נטל השכנוע כי טובתם של המתיישבים, אשר אכן עמדה לנגד עיניו של הממונה, לא הלמה את האינטרס של בעלי הקרקע הנפקדים בשמירה על קרקעותיהם." בכל הכבוד, לא זה הכלל. "כאשר מתעורר חשד ממשי, שאין הוא פועל בתום-לב ולטובת החברה, עליו הנטל להזימו" נאמר בהלכת קוסוי נ' בנק י.ל. פויכטונגר בע"מ, בסמוך לאיזכור של הלכת Mills. יתר על כן, גם עניין זר התואם את עניינו של הנהנה טעון גילוי מלא והסכמה תקפה (ראו רשימה קודמת).

חובת אמון וחובת ציות

לבסוף, הערה לטענת העותרים, כי השימוש שבחר הממונה אינו תואם את העדפותיהם. הטענה נדחתה בקביעה כי "חובתו של הממונה כלפיהם [אינה] מקיפה היבט זה של השימוש בקרקע, באין כל הוראה בצו בדבר נכסים נטושים המחייבת הלימה בין השימוש שעושה הממונה בנכסים הנפקדים לבין טעמיהם של הנפקדים." למען הדיוק, שאלת ההענות למשאלות הנהנה אינה נוגעת לחובת האמון של נאמן אלא לחובת הציות (compliance) שלו. חובה זו נקבעת לפי המקור המגדיר את משימתו. בענייננו זהו הצו, המקנה לממונה סמכות להחליט כיצד לשמר את הנכסים אף אם הדבר הוא למורת רוחם של הנפקדים (ראו וואלס נ' גת, מזרחי טפחות חברה לנאמנות בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ ורשימה קודמת). חובת האמון חלה במלוא היקפה כדי לגונן על שיקול הדעת של האמונאי מפני השפעות זרות, והיא זו שהופרה בנסיבות העניין.

בעל הדעה הוא בעל המאה

ברשימה זו הבלוג מציין מאה נקודות להיווסדו. נגילה ונשמחה בו.

אתה פה פעם ראשונה? את באה לפה הרבה? – הרשמו לעידכונים בכפתור "הרשמה"!