שלילה כפולה – חבות בעל שליטה הגורם להפרת חובת אמון של נושא משרה

פסק הדין בעניין דה לנגה נ' החברה לישראל בע"מ אישר הסכם פשרה בנוגע לתביעה נגזרת שהוגשה נגד נושאי משרה בחברה לישראל ונגד בעלי השליטה בה, אשר שילמו להם בונוס על הצלחת מהלך עסקי מורכב – בונוס שהוגדר "שוחד אזרחי". רשימה זו עוסקת בכמה נקודות העולות מפסק הדין בקשר לחבותו של צד זר הגורם להפרת חובת אמון – סוגייה שלגביה עוררה החלטת אישור התביעה הנגזרת קשיים, שעסקנו בהם בעבר.

בהחלטת האישור נקבע, כי התשלום גרם לנושאי המשרה להמצא בניגוד עניינים ולהפר את חובת האמון שלהם לחברה. הסכם הפשרה שאושר מטיל על נושאי המשרה לשלם לחברה כ-80% מהבונוס. לנוכח העובדה שבעלי השליטה אינם תורמים לסכום הפשרה טען היועמ"ש שאין למצוא בפשרה השתק עילה אלא רק הסתלקות כלפיהם. השופטת רונן קבעה:

בעלי השליטה אכן אינם תורמים סכום כסף להסכם הפשרה, אולם במסגרת ההסכם הם מוותרים על טענתם לפיה גם בהנחה שהיה מקום להורות על השבה של סכומי המענקים, ההשבה צריכה להיות לידיהם – כמי ששילמו את המענקים, ולא לידיה של החברה. לוויתור זה יש משמעות לא מבוטלת. מעבר לכך, משעה שסכום המענקים ברובו יושב לחברה על ידי נושאי המשרה, העובדה שבעלי השליטה אינם משלמים לחברה בקשר עם הסכם הפשרה, היא בעלת משמעות מוגבלת בלבד. ממילא חובתם של בעלי השליטה היתה חובה משנית לזו של נושאי המשרה שהם אלה שקיבלו את המענקים בעוד שבעלי השליטה היו כאמור מי ששילמו אותם.

כדי לעמוד על ההשלכות של קביעות אלה יש לחזור להחלטת האישור. ברשימות קודמות (כאן וכאן) הצבעתי על התפתחויות הלכתיות חשובות לצד בעיות שיש בה. בתמצית, בצד החיוב, בית המשפט השכיל להטיל אחריות בתרחיש של "רסן זהב" (golden leash), שבו צד שלישי מקנה לנושא משרה טובת הנאה בקשר למשרתו, ולראות בכך הפרת חובת אמון וגרימה של הפרה כזו. ההחלטה אף התבססה כראוי על הלכות עדכניות חשובות בסוגייה מהדין האנגלי והאוסטרלי (לצד ספרות ישראלית מוכרת). בצד החולשה, הגם שבקשת האישור טענה כדבעי לסעדים מדיני האמונאות ובמרכזם חשבון ושלילה (disgorgement), וחרף העובדה שהאסמכתות שהובאו להכרעה מדגישות שאלה הסעדים הנכונים, בית המשפט ניסה לדחוק את עילת החברה למיטת סדום של עשיית עושר ולא במשפט. בכך העמידה בסכנה שייקצצו רגליה עד שתתאים או שתימתח עד שיתפרקו איבריה.

תשלום שוחד לאמונאי מדגים היטב את ההבדלים בין דיני אמונאות לדיני עשיית עושר. שלמוני השוחד הם טובת הנאה שצמחה בקשר להפרת חובת אמון ועל כן יש לחברה זכות להם, המוגנת בהגנות קנייניות. הם אינם נכס שיצא מהחברה ואפשר לדבר על השבתו לידיה מידי האמונאי המפר, וקל וחומר שלא מידי הזר ששילם אותם. במקרה הנוכחי, של בונוס להצלחה, אף לא נטען נזק בקשר להפרת חובת האמון (הגם שהדבר אפשרי). החבות של נושאי המשרה היא חבות של אמונאי מפר, ושל בעלי השליטה שגרמו להפרה – כשל אמונאי מפר, דהיינו, חשבון.

לעומת זאת, תכליתה העקרונית של השבה בעשיית עושר היא תיקון חוסר שנוצר. לפיה, ספק אם בעלי השליטה חבים כלל (ראו הרשימה הקודמת), ומכל מקום, יש לכאורה רגליים לטענתם כי את הבונוס הפסול יש להשיב לידיהם. אף "השבה הרתעתית" (שהיא התייחסות משובשת לשלילה) אינה שוללת מהם את הטענה. פסק הדין רואה בכך וויתור בעל משמעות, אף כי מוגבלת, אך למעשה הדברים אינם כך. זהו "וויתור" על טענה שמלכתחילה אין לה מקום במסגרת המשפטית המתאימה לבירור המחלוקת. ההכרה בוויתור תומכת אפוא בנכונות התובעת הנגזרת להתפשר.

זאת ועוד. בהחלטת האישור ציין בית המשפט את סעיף 2 לחוק עשיית עושר כדי לבחון אם ההשבה בנסיבות המקרה היא "צודקת". לכך יש מקום בקביעת סעד בעשיית עושר ולא במשפט, המתחשבת באינטרסים לגיטימיים של הזוכה החייב. אין לכך יסוד בדיני אמונאות, הדוחים בתקיפות התחשבות בעניינו של האמונאי המפר זולת במקרים נדירים מאוד (ראו גם רשימה קודמת בעקבות פרשת ק.ר.נ.א. בע"מ נ' סלע קפיטל אינווסטמנט בע"מ). גם נקודה זו תומכת בהסכמת התובעת הנגזרת להתפשר על כ-80% מהבונוס. אלמלא כן היה בית המשפט עלול להכיר בטעות בשיקולי צדק להפחתת ההשבה מכוח סעיף 2 לחוק עשיית עושר.

ולבסוף, פסק הדין מציין בקצרה, כאמור, כי "חובתם של בעלי השליטה היתה חובה משנית לזו של נושאי המשרה". למעשה, הנקודה מורכבת. בספרות המשפטית התגלעה מחלוקת לגבי טיבה של אחריות לגרימה או לסיוע להפרת חובת אמון כאחריות שניונית – לאמור, אחריות עקיפה או נגזרת לאחריות של האמונאי המפר – או כאחריות ראשונית. אני סבור שבראייה נכוחה, לאחריות זו יש אופי שְניוּתי (דואלי) כראשונית וגם שניונית (לפירוט ראו נא בספרי).

נקודת המפתח היא שהזר הגורם להפרה נושא באחריות אישית למתן חשבון כאמונאי מפר, לצד אחריות אפשרית לאחריותו של האמונאי המפר עצמו. במקרה דנן צמצמה התובעת הנגזרת את הסעד המבוקש לשלילת הבונוס, ואחריות בעלי השליטה לכך היתה ביחד ולחוד. פסק הדין משתיק אפוא את העילה כלפיהם, כפי שנפסק. במקרים אחרים עשויה החברה לתבוע מבעלי השליטה גם את טובות ההנאה שצמחו להם עצמם או פיצוי על נזקים שספגה בקשר להפרה. ותחזינה עינינו.

אתה פה פעם ראשונה? את באה לפה הרבה? – הרשמו לעידכונים בכפתור "הרשמה"!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s