תרבחו ותסעדו – סעדים על הפרת חובת אמון בהעדר נזק

אחת הסברות המפורסמות לגבי דיני החברות בדלאוור גורסת שהם "חזקים בדיבורים", כלומר, מתגאים בקביעת כללי אחריות ביד רמה אך בכל הקשור להטלת אחריות בפועל ידם רפה. פסק דין של הצ'נסרי מהחודש שעבר בעניין Ravenswood Inv. Co., L.P. v. Estate of Winmill עוסק לכאורה במסכת עובדות מסוג זה. חרף קביעות נוקבות כי נושאי המשרה הפרו חובת אמון בהקניית תגמולים לעצמם, יצאה החברה וידיה על ראשה. רשימה זו בוחנת אם ראוי לייחס את הכשל לבית המשפט או שמא לעורכי הדין. בסופה – הודעה משמחת.

בדירקטוריון של חברת ההשקעות Winmill & Co כיהנו שלושה דירקטורים: ווינמיל האב ושני בניו. הדירקטוריון אימץ תוכנית תגמול באופציות לנושאי משרה, שהיו גם שלושת הדירקטורים, בהליך קלוקל ודל בתיעוד. מתוך התשלום בגין האופציות שולם רק חלק זעום וכנגד היתרה ניתנו שטרי חוב (promissory notes), אלא שכעבור זמן החליט הדירקטוריון למחול על השטרות. בעלת מניות הגישה תביעה נגזרת, ובגדרה עתרה לביטול הקצאת האופציות – בין ביטול בדין (rescission), בין ביטול שביושר (cancellation) ובין פיצויי ביטול (rescissory damages).

סגן הצ'נסלור סלייטס (Slights) קבע בלא קושי, כי הדירקטורים הפרו את חובת האמון שלהם מבלי שיוכלו להכשיר את ההפרה באמצעות דוקטרינת ההגינות המלאה. הדיון התמקד בשאלת הסעד. במהלך ההתדיינות, שהתמשכה עשר שנים (למורת רוחו הניכרת של בית המשפט), התברר שהתובעת מתקשה להניח בסיס ראייתי לסעדים שביקשה. בפרט התברר שלחברה אין נזק מוכח, ואין לה כספים לצורך השבה של מה שניתן לפי התכנית לשם השבת המצב לקדמותו, כך שביטול לסוגיו השונים לא יהיה לטובתה. משכך, פנו ב"כ התובעת לחוש היושר של בית המשפט וביקשו שיעצב סעד לפי שיקול דעתו. לכך סירב סגן הצ'נסלור, בציינו כי “Equity is not a license to make stuff up”. על הדירקטורים הוטל אפוא לשלם לחברה תשלום סמלי של דולר אחד.

פילוס equityאין ספק שמדובר בכישלון מביך. השאלה היא מה גרם לכך. לצד הסברה שהוזכרה לעיל – שבתי המשפט בדלאוור נרתעים מהטלת עיצומים ממשיים ומסתפקים בהטפות מוסר – רווחת סברה אחרת, כי עורכי הדין בתביעות נגזרות וייצוגיות אינם מכוונים להתדיינות מלאה אלא מתמקדים בצליחת השלב הראשוני של דחיית בקשות לסילוק על הסף, שלאחריו הצדדים פונים למשא ומתן לפשרה. אכן, מעטים פסקי הדין הדנים בסעדים על הפרת חובות האמונאים בחברה. בזהירות המתבקשת, נדמה שהפעם הכריעה חולשתם של עורכי הדין, שלא השכילו למצות את הכלים שדיני האמונאות מעמידים לרשותם (השוו רשימה קודמת).

בית המשפט תרם לתוצאה בכך שדן בסוגיית הסעדים במסגרת ניתוח חוזית. כך, למרות שדן בחלופות הביטול השונות באופן יסודי, ולמרות שהדגיש כי בית משפט של יושר ייתן סעד על הפרת חובת אמון באופן מרחיב, הנחת העבודה לגבי ביטול היתה כי “By ordering rescission, whether at law or in equity, the court endeavors to unwind the transaction and thereby restore both parties to the status quo”. גם לסעד חלופי, שלא נתבע, בית המשפט התייחס כסעד חוזי של אכיפה (specific performance) של שטרי החוב.

דומה שהתעקשותם של עורכי הדין על סעד הביטול היא שגרמה לאימוץ המסגרת החוזית, שלא היטיבה עמם. המסגרת הנכונה והעדיפה היא תביעת חשבון. הצ'נסרי בדלאוור עמד על כך בעניין Technicorp Int'l II, Inc. v. Johnston:

Corporate officers and directors, like all fiduciaries, have the burden of showing that they dealt properly with corporate funds and other assets entrusted to their care. … An agent or fiduciary is under a duty to keep and render accounts and, when called upon for an accounting, has the burden of proving that he properly disposed of funds which he is shown to have received for his principal or trust. … Substantially the same principles are applicable to corporate directors and officers.

את העיקרון המנחה של החשבון תיאר ג'ושוע גצלר במאמר כעקרון "הכאילו": “The law sustains trust in fiduciaries not primarily by ordering redress of losses caused by a falling below fiduciary standards, but rather by requiring that the fiduciary be induced to act as if those standards were met”. החשבון מאפשר  לנהנה לעבור על פעולות האמונאי שלב-שלב ולהחליט לגבי כל פעולה שיש בה משום הפרה אם לאמצה או לדחותה. בפסק דין Libertarian Investments Ltd v. Hall הסביר לורד מילט את המנגנון:

Trustees and most fiduciaries are accounting parties, … the beneficiary or principal is entitled to an account as of right. … Once the plaintiff has been provided with an account he can falsify and surcharge it. If the account discloses an unauthorised disbursement the plaintiff may falsify it, that is to say ask for the disbursement to be disallowed. This will produce a deficit which the defendant must make good, either in specie or in money. Where the defendant is ordered to make good the deficit by the payment of money, the award is sometimes described as the payment of equitable compensation; but it is not compensation for loss but restitutionary or restorative.

בנסיבות פרשת Ravenswood נראה שיש יסוד לפסילה או "מחיקה" (falsification) של מחילת שטרי החוב בהיותה נגועה בניגוד עניינים. למראית עין, הדבר דומה לביטול או לאכיפה (שלא התבקשה), אך אלה סעדים שונים שנובעים מעילות שונות וכפופים לתנאים שונים. אילו נתבע חשבון כראוי, ייתכן מאוד שגם התוצאה היתה שונה. בית המשפט העליון של אוסטרליה הכריע ברוח זו בנסיבות דומות בעניין Youyang Pty Ltd v. Minter Ellison Morris Fletcher.

יסודות אלה מוכרים במשפט המקובל מקדמת דנא, והם נקלטו גם בדין הישראלי. בעניין לוין נ' לוין תיאר השופט אגרנט את החשבון כאילו זה עתה נועד עם לורד מילט (שכתב 62 שנים אחריו):

יש להבחין בין שתי דרכים לעריכת בקורת על החשבון המוגש לבית המשפט על ידי בעל הדין החייב למסור חשבון (accounting party). דרך אחת היא, לפתוח מחדש את כל החשבון, באופן שחובת ההוכחה – לפחות לגבי הזיכויים שבו – מוטלת בדרך כלל על מגיש החשבון. לפי שיטה זו יש לנהוג למשל – אם התובע דורש זאת – לגבי חשבון המוגש על ידי אדם הנמצא ביחסי אימון (fiduciary relationship) עם התובע. הדרך השניה היא, להרשות לתובע – לאחר שהנתבע מוסר את החשבון – להוכיח, כי זיכויים ידועים המצויים בו אינם נכונים – לזה ייקרא תהליך המחיקה (falsifying); או להראות, כי יש להוסיף לחשבון חיובים אחרים החסרים בו – תהליך החיוב (surcharging).

אף כי תלמודה של ההלכה נשתכח מלב רבים, היא עומדת לרשות מי שיבקשו להעזר בה.

והנה הודעה:

בית ספר רדזינר למשפטים יארח כנס בנושא Global Perspectives on Fiduciary Law במסגרת סדרת הכנסים ע"ש עטרה קאופמן על משפט וגלובליזציה. בכנס, שהוא הראשון מסוגו בארץ (וכנראה בכל איזור הסהר הפורה), ישתתפו מיטב החוקרים מהעולם ומישראל העוסקים בדיני אמונאות. הנושאים שיידונו כוללים היבטי משפט פרטי וציבורי, ממשל תאגידי, סעדים ועוד. הכנס יתקיים ב-15-16 באפריל 2018 בקמפוס המרכז הבינתחומי הרצליה. לתכנית ראו כאן. ההשתתפות אינה כרוכה בתשלום אך מותנית ברישום מוקדם בקישורית כאן.

לכבוד החג והכנס נסיים בשיר.

באה לפה הרבה? אתה פה פעם ראשונה? – הרשמו לעידכונים בכפתור "הרשמה"!

2 מחשבות על “תרבחו ותסעדו – סעדים על הפרת חובת אמון בהעדר נזק

  1. עו"ד אסף רז

    פסק הדין אמנם לא יוצא דופן בדלאוור, גם לא בארצות הברית בכלל. יש זרם תת-קרקעי, שמדי פעם פורץ אל על, של גישה נוסח איסטרברוק ופישל לפיה דיני האמונאות הם דיספוזיטיביים. דוגמה בולטת במיוחד מספקים התאגידים האלטרנטיביים, דוגמת ה-LLC, אשר דלאוור מאפשרת להתנות על חובות האמונאות של מנהליהם. פסק הדין הזה הוא דוגמה נוספת.
    לעתים, בית המשפט העליון של דלאוור out-equitizes the court of equity, כלומר, שב ומסביר לשופטי הצ'אנסרי מושכלות ראשונים. כמובן, יתכן שבתיק הזה לא יוגש ערעור, או שגם אם יוגש הוא לא יוביל לתוצאה צודקת יותר. אפשר רק לקוות שהמגמות הללו תתמתנה מבלי להיזקק למשבר הפיננסי הבא.

    תיקון חשוב: לא summary judgment, אלא motion to dismiss.
    הסוג הראשון (motion for summary judgment) הוא לא בדיוק בקשת סילוק, אלא בקשה לתת פסק דין לטובת אחד הצדדים (לרוב, הנתבע) אחרי שהתבצעו הליכי גילוי (discovery). מנקודת ראותו של הנתבע, הגילוי הוא לב-לבו של התיק ושל העלויות הכרוכות בו. לכן, נתבעים שואפים לסלק תביעות עוד לפני שמתקיים גילוי.
    זה בדיוק מה שעושה בקשת הסילוק (motion to dismiss), המוגשת בשלב כתבי הטענות, לרוב לפי כלל 12(b)(6) לכללי סדר הדין האזרחי האמריקניים. בדלאוור נוצר מוקש דוקטרינלי:
    1. בתביעה נגזרת, כדי שכתב התביעה ישרוד בקשת סילוק, על התובע להוכיח שהתקיים demand excusal, כלומר, שלא היה עליו לשלוח מכתב דרישה לדירקטורים של התאגיד-הנהנה ולבקשם שינהלו בעצמם את התביעה. זאת, בדומה להוראות סעיף 194 לחוק החברות של ישראל.
    2. בדומה לסעיף 194(ד)(1) הישראלי, אם הדירקטורים הם גם הנתבעים, עקב הפרת חובת אמונאות שלהם, מותר שלא לשלוח מכתב דרישה, שהרי אין טעם לדרוש ממאן דהוא שיתבע את עצמו.
    3. אולם, וזה לבו של המוקש, פסק הדין בעניין Spiegel v. Buntrock, 571 A.2d 767 מ-1990 קובע כי ברגע שהתובע הפוטנציאלי שולח מכתב דרישה, הרי הוא מודה שהדירקטורים מסוגלים לנהל את התביעה, כלומר שלא הפירו את חובותיהם.
    4. לכן, בדלאוור, אף אחד לא שולח מכתב דרישה.
    5. כתוצאה מכך, הדיון בשלב הסילוק על הסף מתרכז סביב סוגיית ה-demand excusal, שהופך לדיון על ה-merits של התיק – האם הדירקטורים (או רובם) הפירו את חובותיהם או לא. (דומה לישראל, בה שלב האישור למעשה מנקז לתוכו את המשפט כולו.)
    6. כל זה קורה עוד לפני הגילוי, הרבה לפני ההוכחות (trial) וכשהתובע נמצא בנחיתות מידע אינהרנטית לעומת הנתבעים. (חצי-שונה מישראל, בה אפשר לבקש גילוי, ולפעמים לקבל חלק ממנו, בשלב האישור.)
    7. אם התביעה כן שורדת את בקשת הסילוק, הרי זה איתות חזק מאוד שהתיק כולו הוא מבוסס (meritorious) וכמעט תמיד הצדדים מגיעים לפשרה.
    אם כן, צדקת באומרך שעורכי הדין מתמקדים בשלב הראשוני של הבקשה לסילוק על הסף. אולם, הסיבה לכך אינה רצון להשיג שכר טרחה מהיר, אלא האנטומיה הבעייתית של תביעות נגזרות בדלאוור, שנובעת מדוקטרינה שהגה בית המשפט העליון. נכון, בתביעות מוצלחות, שכר הטרחה מגיע לאחר דחיית בקשת הסילוק וללא שלב הוכחות, אך זו רק תוצאת לוואי של האמור לעיל.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s