אמונאי בקליק? – הדחיית חוב של בנק ונושה מקצועי אחר

בפסק דין שמס נ' כונס נכסים רשמי תל אביב נקבעה הלכה תקדימית, כאשר השופט מאור החיל את הדוקטרינה של הדחיית חוב על הלוואות שנטל לווה יחיד מבנק הפועלים במסגרת "אשראי בקליק" במרשתת. בכך סטה בית המשפט במודע מעקרון השיוויון בין הנושים שקובע סעיף 76 לפקודת פשיטת הרגל. נקודתנו מצביעה על כמה היבטים כלליים לגבי הדחיית חוב של נושים שאינם אנשי פנים בחברה, ומבקרת את השימוש שנעשה בחובת האמון לביסוס ההכרעה.

בהיותו חדור חדוות נעורים אך נטול השכלה או מקצוע, לווה שמס מהבנק כ-150,000 ש"ח להקמת עסק באמצעות מערכת מקוונת למתן אשראי. במילותיו שלו, זה היה "אשראי ברגע, לוחצים על כפתור ומקבלים. הייתי צעיר וטיפש…". לנוכח קשיי תשלום העמיד הבנק לשמס הלוואה חדשה תוך פריסת תשלומים וחיזוק בטוחות. שמס פנה להליכי פשיטת רגל בהיותו בן 24 וכשנגדו תביעות חוב בסך כ-580,000 ש"ח מנושים שונים ובכללם בנקים, ספקים, חברות כרטיסי אשראי ומלווים חוץ-בנקאיים.

הדחיית חוב כלפי נושים חיצוניים

בית המשפט ציין, כאמור, שפקודת פשיטת הרגל קובעת במפורש שחובות שהוכרו ישולמו, בכפוף לדין קדימה, "בשיעור שווה לפי סכומיהם ובלי כל העדפה." לדעתו, סעיף 76 אינו קובע הסדר שלילי, שכן "השוויון העומד בבסיס אי-התחרות בין הנושים לבין עצמם, בבסיס איסור העדפת נושים, כמו גם השוויון בעת חלוקת נכסים, מחייב גם עמידה על בסיס כוח שווה בעת נתינת אשראי." לפיכך, "כאשר מתברר שהנושה-המקצועי פעל בחוסר תום לב ביחס לנושים האחרים, מוצדק יהיה לסטות מעקרון השוויון תוך הדְחָיָית חוב ההלוואה האחרון שנתן הנושה-המקצועי."

עמדה זו, התואמת ברוחה עמדה שהביע דוד האן במאמר, מטילה על נושים מקצועיים אחריות מיוחדת כלפי נושים אחרים של הלקוח לפחות בקשר לאשראי צרכני – אחריות שעיקרה חובות מוגברות של התחקות ושמירה על נכסי החייב לאור הכלים והידע שבידיהם ושל המנעות מדילול נכסיו, לטובת נושים אחרים. במסגרת זו עליהם לבחון את החובות האחרים שיש ללקוח ולבחון באופן סביר את יכולת ההחזר שלו עם הוספת ההלוואה החדשה. משנמצא כי בנק הפועלים לא עשה זאת ביחס להלוואה החדשה, נפסק כי יש להדחות את החוב בגינה.

נקל לראות שפסק דין שמס מזעזע את אמות הסיפים של שוק האשראי ושל דיני החיובים והקניין. הגם שההלכה מנוסחת כללית לגבי נושים מקצועיים, בפועל מדובר בעיקר בבנקים. בפרט קשה לראות כיצד החובה החדשה תקויים בידי פעילי השוק האפור וטיפוסים ססגוניים כמוהם, שכושר הגבייה שלהם אינו נשען על מאגרי מידע ואמצעי ניטור משוכללים. כפועל יוצא מכך, הבנקים יימצאו מסבסדים את יתר השחקנים בשוק האשראי, או שאלה יידחקו מהשוק. החובה החדשה אף יוצרת תמריץ שלילי להסדרי חוב, ולא ברור מי יהנה מכך. פסק הדין ראוי אפוא לעיון מעמיק, ויש להעריך את בנק הפועלים שערער בבית המשפט העליון על אף החשש מהכרעה לא מיטבית, כך שנוכל לצפות להלכה מחייבת. כאן אצביע באופן חלקי רק על כמה נקודות.

מבין הטעמים שהובאו להכרה בהדחיית חוב של יחיד לנושה חיצוני, הבסיס הכללי ביותר נמצא באופיו של בית המשפט כבית משפט של יושר ובמיוחד בענייני חדלות פרעון. כאסמכתה ליכולתו "ליתן כל סעד שנדרש לעשיית צדק" אוזכר פסק דין פפרבוים נ' שרילזי, כנראה לדעת המיעוט של השופט חיים כהן (אך לא בהקשר זה) לנוכח תקדימים אנגליים וותיקים מאוד בעניין שונה. הלכת פפרבוים אינה תומכת, כמדומה, בפרופוזיציה שיוחסה לה מעבר לאופיו של בית המשפט.

הוראת הסמכות הכללית שבסעיף 178 לפקודת פשיטת הרגל, שבית המשפט מאזכר בהמשך, עוסקת בסמכות בלבד. בדומה לכך, סעיף 75 לחוק בתי המשפט, שרבים רואים בו מקור למתן "כל סעד שייראה לנכון" (השוו סבו נ' הכנ"ר, לגבי הדחיית הלוואת בעלים בחברה), אינו אלא הוראה של איחוד סמכויות שבדין ושביושר – שריד לרפורמה מבנית באנגליה במאה ה-19. הוראות אלה אינן נוגעות לדין המהותי. ניסיון לגזור מהן סעדים מהותיים לוקה במה שמכונה בעגה האנגלית "פירכת ההיתוך" (fusion fallacy), או כפי שהעיר הצ'נסרי בדלאוור לאחרונה, “Equity is not a license to make stuff up” (ראו רשימה קודמת). אף אם הסמכות קיימת, עדיין נשאלת השאלה אם הדין המהותי מקנה את הסעד המבוקש.

פסק הדין מציין שני מקורות מהותיים להדחיית חוב של יחיד לנושה מקצועי – חובת האמון וחובת תום הלב. הראשונה אינה נוגעת לעניין, כפי שנראה להלן. חובת תום הלב היא אפוא הבסיס שנותר לעגן בו את החידוש המשפטי. תובנה זו מצביעה על יתרונות וגם על מגבלות במהלך. מצד אחד, עקרון תום הלב הוצג אצלנו בעבר כלבוש עדכני של עקרונות היושר שהוכרו מכבר במשפט המקובל הישראלי, וכך נשמרת הזיקה החיונית לשיטות האחיות שלו. מצד שני, דיני היושר טופחו במשך דורות בידיים מיומנות לכלל אילן מפואר, ואילו אצלנו סובל עקרון תום הלב מחוסר שיטתיות בהפעלתו, שראוי לצמצמו.

באשר להדחיית חוב, המשפט האנגלי אינו מכיר בדוקטרינה זו. מקורה, כפי שהעיר השופט מאור, במשפט האמריקאי – תחילה בפרשת Pepper v. Litton מכוח הסמכות שביושר וכיום בסעיף 510 לקוד חדלות הפרעון הפדרלי. העיקרון המדריך את הפעלת הדוקטרינה שם הוא עקרון תום הלב במסגרת דיני היושר. יסוד זה יוצר ממשק לדין הישראלי ומזמין עיון השוואתי יסודי בהפעלת הדוקטרינה בארה"ב, שניתן להצר על העדרו מפסק הדין.

רוב הפסיקה האמריקאית ביחס להדחיית חוב עוסקת בחובות של אנשי פנים ואמונאים בחברה. היחסים בין אלה לבין נושיה החיצוניים שונים יסודית מהיחסים בין נושים חיצוניים לבין עצמם. לכן יש להזהר מהיקש מפסיקה זו להקשר הנוכחי, וניתן להמנע מעיסוק בסעיף 6(ג) לחוק החברות, המכיר בהדחיית חוב בחברה אך נוסחו מוקשה במיוחד (ראו מאמר). בפסיקה על הדחיית חוב לנושה חיצוני ניתן למצוא כיוונים שונים. למשל, בעניין Clark Pipe & Supply Co נקבע בדיון חוזר, כי הנושה העיקרי של החברה החייבת אינו אמונאי שלה והוא לא נקט שליטה פסולה כאשר פעל לשיפור הגבייה ולחיזוק הבטוחה שלו על חשבון הנושים הלא-מובטחים תוך מודעות לכך שהחייבת גולשת לחדלות פרעון.

מנגד, בעניין Yellowstone Mountain Club, LLC הידחה בית המשפט הלוואה שאירגנה חברת מימון לפרוייקט בקתות נופש יוקרתיות בהיקף של כ-375 מיליון דולר. זאת לאחר שמצא כי היא לא נקטה צעדים לבחינת יכולת הפרעון של החייבת (שבעל השליטה בה נטל 209 מיליון דולר כדיבידנד), וכי עיקר מעייניה היו נתונים לעמלה שהפיקה (כ-24 מיליון דולר) מכיוון שההלוואה עצמה נמכרה ברובה לצדדים שלישיים. פסק הדין ראוי לקריאה מעמיקה לנוכח הדימיון בין נימוקיו לבין הטעמים שפורטו בעניין שמס. היה אף מי שמצא בו תימוכין להפעלת הדוקטרינה כלפי נושים מקצועיים, המעודדים משקי בית ליטול אשראי מעבר לכושר הפרעון שלהם (ראו כאן וכאן). בד בבד, יש להדגיש את ההבדל בין היקפי האשראי בשני המקרים, ולכן את האמצעים שסביר לנקוט בנסיבות השונות, ואת העדרה או קיומה של חשיפה לחדלות פרעון של החייב כתמריץ לנקיטת צעדים אלה. יתכן אפוא שהדוקטרינה תוכר בערעור אך לא תופעל הפעם.

"חובת האמון הבנקאית" מכה שוב

לסיום, נקודה לגבי חובת האמון. בית המשפט קובע:

בכל הנוגע להליכי פשיטת רגל, ולמערך היחסים שבין הנושים לבין עצמם, נדמה לי שנכון יהיה לערוך היקש מעניין צבאח, ולקבוע אמת מידה זהה ברמה הציבורית, המטילה על הנושה-המקצועי חובת אמון כלפי נושים אחרים שעשויים להיפגע מהרעת מצבו הפיננסי של הלקוח, כאשר על הבנק חלה חובת אמון כלפי אותם נושים נוספים, קודמים בזמן. גם הספרות המקצועית מצביעה על האפשרות של הרחבת חובת תום הלב של הנושה המקצועי כלפי נושים אחרים …

בכל הכבוד, והדברים נאמרים כמעט בלי טרוניה כלפי בית המשפט, קביעה זו משקפת את הבילבול שבו שרויה הפסיקה בקשר לחובה המכונה "חובת האמון הבנקאית". באשר ליחסי בנק-לקוח חובה זו אינה חובת אמון כהלכתה, כחובת אמון (loyalty) של אמונאי, היא אינה יכולה כלל להיות חובת אמון ואין זה רצוי שתהיה כזו, והיא לא נקבעה כחובת אמון בהלכה המנחה בעניין טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' צבאח (לניתוח מפורט ראו מאמר וכן רשימה קודמת).

הדברים קל וחומר לגבי צד שלישי שאינו הלקוח, והם אמורים שבעתיים כשמדובר בנושה מקצועי שאינו בנק. ככל שהחובה החדשה תאושר בערעור, ניתן לבססה כגירסה של חובת זהירות ויתכן שכחובת תום לב. מכל מקום, יש לקוות שבית המשפט העליון ינצל את ההזדמנות לנכש את אי-ההבנה שהשתרשה בקשר לחובה הבנקאית ויעמיד את הדין על דיוקו.

תודה לעמיתה ששלחה לי את פסק הדין.

אתה פה פעם ראשונה? את באה לפה הרבה? – הרשמו לעידכונים בכפתור "הרשמה"!