ועל כל ועדה תקצוף? – עוד על הדיפת תביעה נגזרת באמצעות ועדה עצמאית

בפסק דין כימיקלים לישראל בע"מ נ' שיירי הורה בית המשפט העליון לבית המשפט המחוזי לקבל כראיה דוח של "וועדה מיוחדת בלתי תלויה", שהוקמה לאחר הגשת בקשה לאישור תביעה נגזרת. לדעת השופט סולברג, "מדובר בתשתית המקצועית שעל סמכהּ קיבל הדירקטוריון החלטה שהיא החלטה רלבנטית לדיון, ושבית המשפט צריך ליתן דעתו עליה." זהו שלב נוסף בהתבססות האפשרות להדוף או לחסל תביעה נגזרת באמצעות "וועדה עצמאית", שעל השלילה שבה כבר עמדנו כמה פעמים. חרף הגודש שמנויי הנקודה חווים בימים האחרונים, והסליחה עמם, רשימה זו מצביעה על תורפה בפסק הדין שיש בה כדי לשנות את המסקנה.

בקשת האישור טוענת כי דירקטוריון החברה העניק תגמולים פסולים לנושאי משרה. לאחר הגשתה הקים הדירקטוריון וועדה בת שלושה מומחים לבחינת הטענות, והחליט כי בהעדר נסיבות מיוחדות, המלצות הוועדה יאומצו על-ידיו. הערעור נסב סביב סירובו של בית המשפט קמא לקבל את דוח הוועדה כראיה. השופט סולברג, שעימו הסכימו השופטים שהם ומינץ, הפך את ההחלטה בקובעו:

במהותו, המנגנון של ועדה בלתי-תלויה מיועד לעמעם את ניגוד העניינים שבו נגוע הדירקטוריון, באמצעות מתן סמכות המלצה לגוף בלתי-תלוי, המנתח בכוחות עצמו ובאופן עצמאי את הסוגיה הנדונה. מבלי שנימוקיו של אותו הגוף יובאו לפני בית המשפט, מובן מאליו כי אין תוחלת בבחינת החלטת הדירקטוריון עצמו. …

דוח הוועדה הבלתי-תלויה איננו 'חוות דעת מומחה בתחפושת' כפי שסבר בית המשפט המחוזי; אין לראות בו גם מסמך שהוכן לקראת משפט (אף אם הוועדה הוקמה בשלב מאוחר, לאחר שנפתח ההליך המשפטי). מדובר בתשתית המקצועית שעל סמכהּ קיבל הדירקטוריון החלטה – שהיא החלטה רלבנטית לדיון, ושבית המשפט צריך ליתן דעתו עליה. מדובר אפוא במסמך רלבנטי, אשר אין הצדקה שבדין למנוע את הגשתו כראיה לבית המשפט.

לדעת השופט סולברג, הפסול שמצא בית המשפט קמא בדוח נובע בעיקר מהיותו "חוות דעת מומחה בתחפושת", כאמור, ובכך שאין בדיון בו כדי לחסוך בהליכי משפט (וכן מהיבטי חיסיון שלא נידונו). לשיטתו, בית המשפט קמא טעה בסברתו כי "אין זה מתפקידו לערוך ביקורת שיפוטית על החלטת החברה שהתקבלה לאחר הפנייה המוקדמת." בית המשפט העליון גרס כי החלטות הדירקטוריון להקים את הוועדה ולאמץ את מסקנותיה הן "הנקודה הארכימדית" שעל-פיה יש לקבל את הערעור, ומכאן פסיקתו.

ברשימה קודמת בעקבות ההחלטה קמא טענתי כי היא נכונה ורצויה, וכי חשיבותה עומדת ביחס ישר לתמציתיותה. כעת נדמה שתמציתיות זו אולי היתה בעוכריה. השופט אלטוביה קבע בה בין היתר:

חברי הוועדה, אובייקטיבים ככל שיהיו ואינני מטיל ספק בכך, מלאכתם תהא נקיה מכל קמצוץ פניה גם אם זו בלתי מודעת, אם יודעים הם כי  מסקנותיהם (לאחר שכבר הבקשה לאישור החלה מתנהלת) הן לצרכי הדירקטוריון בלבד, אינן נתונות לביקורת ישירה של בית המשפט ואף חוסות בחסיון מסמך שהוכן לקראת משפט.

נקודה זו לא נזכרה בפסק הדין, אולם בה, לא פחות מאשר בהיבטים הדיוניים והראייתיים, טמון המפתח להכרעה קמא. בדברים שלעיל מצביע השופט אלטוביה, באיפוק מירבי אך בלא כחל ושרק, על הפסול במנגנון "הוועדה העצמאית" – דהיינו, היותו נגוע בחשש ממשי לניגוד עניינים. העניין המנגע היסודי הוא זה של הדירקטוריון. ניתן לשער שהשופט אלטוביה בחר לקמץ במילים כדי לא לעורר בדל ספק לגבי יושרתם של חברי הוועדה אף משום אבק לשון הרע.

כפי שציין בית המשפט קמא, החשש מפני ניגוד עניינים תופס גם לגבי קמצוץ פנייה ושלא במודע. זהו עקרון יסודי בדיני האמונאות, הנוקט גישה מניעתית (prophylactic) נוקשה ומרחיק את ברי הלבב אף מהשפעה אפשרית של עניין נוגד. בעניין סיעת הליכוד נ' מועצת עיריית פתח תקווה אמר אפוא השופט ברק:

האיסור הוא על הימצאות במצב בו עלול להיות ניגוד עניינים‏. מטרת הכלל היא למנוע את הרע בטרם יארע. הכלל צופה פני העתיד. אין זה מעלה ואין זה מוריד אם בפועל שיקול הדעת הוא ראוי. מטרת הכלל היא למנוע פיתוי מאדם ישר והגון, בחינת אל תביאונו לידי ניסיון.

בעניין קופטי נ' בית הדין הארצי לעבודה הודגש כי "באפשרות ש[עובד ציבור] ייקלע למצב של ניגוד עניינים טמון חשש שלא יעלה בידו למלא את חובתו כהלכה ויחטא – במודע או אף שלא במודע – במשוא פנים." דברים אלה נישנו בהקשרי משפט פרטי (למשל, בעניין גורן-הולצברג נ' מירז מפי השופטת חיות). על רקע זה, המנגנון שיצר דירקטוריון החברה נראה פסול מכיוון שהוא יוצר בקרב הדירקטורים ציפייה עזה מחברי הוועדה, ששכרם משולם מכספי החברה, באשר להחלטתם. בכך יש כדי ליצור לחץ על חברי הוועדה – בדיוק מהסוג שדיני האמונאות יוצאים מגדרם כדי למנוע אף היתכנות פוטנציאלית שלו. אכן, בית המשפט גרס כי מנגנון הוועדה "מיועד לעמעם את ניגוד העניינים שבו נגוע הדירקטוריון." ברם נראה, עם כל הכבוד, שהאפקט שהושג אינו זה שבית המשפט התכוון אליו. המנגנון אולי מטשטש את ניגוד העניינים שבו נגוע הדירקטוריון אך אין בכוחו לעקר אותו.

השופט סולברג הפנה לסעיף 110(ג) לחוק החברות בדבר וועדות מייעצות וממליצות לדירקטוריון, שיכולים לכהן בהן מי שאינם דירקטורים, ולסעיף 112 בדבר האצלת סמכויות. "ועדה שכזו מוסמכת לייעץ לדירקטוריון, אשר מצדו מקבל, בסופו של דבר, את ההחלטה הסופית," הבהיר. אלא שכאן הדירקטוריון החליט מראש לאמץ את החלטות הוועדה. הדבר הופך כביכול את הוועדה הממליצה לוועדה מחליטה, ודבר זה אינו אפשרי, בשעה שהדירקטוריון עצמו מנוע מלהחליט. בנוסף לכך, עצם המינוי של הוועדה הממליצה נגוע בעניינם של חברי הדירקטוריון הנתבעים ועל כן מטיל בו פגם מלכתחילה. באורח פרדוקסלי מעט, בית המשפט מתייחס להחלטת הדירקטוריון כאל "נקודה ארכימדית", אולם נקודת משען כזו היא בדיוק מה שחסר בוועדות התדיינות. מבחינה זו החלטת הדירקטוריון משולה לניסיון שלו להניף את עצמו בציציות ראשו מתוך הביצה.

מנגנון של וועדה מקצועית יכול לתפקד כראוי וכדין כאשר מקבלי ההחלטות אינם נגועים – למשל, בתביעה נגזרת כלפי צד שלישי בעניין עסקי, שלגביו הדירקטוריון יכול לקבל החלטה בתום לב, כפי שצויין אגב אורחא בעניין מנשה נ' יוויז'ן אייר בע"מ (ראו רשימה קודמת). לא כך בנסיבות המקרה, ולא כך בדרך כלל במינוי "וועדות התדיינות מיוחדות". דווקא גישתו של בית המשפט קמא מתעלת את דוח הוועדה לתכלית לגיטימית של עבודת פנים בחברה ומנטרלת לחצים מיותרים שהגשתו לבית המשפט עלולה לעורר.

את באה לפה הרבה? אתה פה פעם ראשונה? – הרשמו לעידכונים בכפתור "הרשמה"!