בפרשת סאדק נ' הורביץ חברו שלושה יזמים להקים קרן גידור באמצעות חברות שהקימו באיי הים. כחלוף כמה שנים של שגשוג וגם קשיים גילה התובע, שהיה "המשקיע הפסיבי", שהספינה הפליגה בלעדיו. את עלבונו תירגם לתביעה למתן חשבונות נגד מי שהיה בעל מניות עיקרי, דירקטור והרוח החיה במיזם. כך נדרש בית המשפט לשאלות מעניינות באשר לדין החל, התנאים למתן חשבונות ויסודות העילה הנדרשים לכך כלפי בעל מניות ודירקטור, ובהן נעסוק הפעם, לצד כמה תקלות בהתדיינות שפגמו כנראה בתוצאה.
המַסֶדֶת המשפטית לפעילות העסקית כללה חברת ניהול, שבה שלושת היזמים היו בעלי מניות ונושאי משרה, חברת השקעות (קרן הגידור), שכל המניות המצביעות בה הוחזקו בידי חברת הניהול ומניות ההון הלא-מצביעות תיפקדו כיחידות השתתפות, והסכם בעלי מניות בחברת הניהול. שתי החברות הוקמו באיי הבתולה הבריטיים בשנת 1998, ולאחר זמן קצר הועבר הרישום של חברת הניהול לאי מאן. כחלוף כמה שנים הועבר הניהול לחברה שלישית שהנתבע שלט בה. הסכם בעלי המניות קבע כי יחול עליו דין מדינת ניו יורק.
הדין החל
שני הצדדים הגישו חוות דעת מומחה לגבי דין מדינת ניו יורק. התובע נמנע מלהעיד את המומחה מטעמו, מטעמיו, אך המומחה מטעם הנתבע נחקר שתי וערב, ופסק הדין דן בפירוט בעדותו. השופט ארנון קבע:
על פי הדין החל במדינת ניו-יורק בעל מניות הרוב ונושא המשרה מטעמו שהינו בעל הסמכות והיכולת להכווין את פעולות התאגיד חבים בחובת אמונים כלפי בעל מניות המיעוט, וכי לבעל מניות המיעוט בתאגיד זכות לקבלת חשבונות מאת בעל מניות הרוב או מאת נושאי המשרה מטעמו אשר מכווינים את פעולות התאגיד.
עוד צויין, כי שני הצדדים לא הציגו ראיות לגבי הדין החל באיי הבתולה הבריטיים. לפיכך נקבע, כי בסוגיות שנוגעות לדין איי הבתולה הבריטיים ולסוגיות שחוות דעת המומחה לא דנה בהן תחול חזקת שיוויון הדינים והן יידונו לפי הדין הישראלי.
נדמה, בכל הכבוד, ששני הצדדים טעו כאן, ובית המשפט נמנע מלהעמידם על טעותם. עקרון יסוד בשיטות המשפט המקובל קובע כי על ענייניה הפנימיים של חברה, ובכללם היחסים בינה ובין בעלי המניות ונושאי המשרה, יחול דין מדינת ההתאגדות (ראו למשל וילסון נ' אימאג'סט אינטרנשיונל אן.וי.). באשר לחברת הניהול, אשר לגביה נטוש עיקר הסכסוך, זהו דין האי מאן (בהנחה שבוצע רישום-מחדש, reincorporation). אלא שדין זה לא נטען ולא נידון. דין ניו יורק, שהוקדש מאמץ ניכר לבירורו, נוגע אך ורק להסכם בעלי המניות, וחברת קרן הגידור, הכפופה לדין איי הבתולה, לא עוררה מחלוקת.
בנסיבות המקרה עשויה להיות לכך נפקות. דין החברות באי מאן מכיל שני מערכי חקיקה מקבילים – אחד, שכנראה חל כאן, המעוגן בסדרת חוקים מהשנים 1931-2004 ומבוסס על חוק החברות האנגלי מ-1929, ואחד שיסודו בחוק חברות משנת 2006 בהשראת חוק החברות האנגלי מ-2006. ככל שמקורות אלה רלוונטיים, הרי שעשוי להיות פער בדיוק בשאלה שבה נקבעו מימצאים. למשל, בעוד הדינים האמריקאיים רואים בבעל שליטה אמונאי של החברה ושל המיעוט, הדין האנגלי נמנע מכך במובהק, וגם הדין הישראלי אינו מחזיק בעמדה כזאת. כך לגישת הרואים בחובת ההגינות של בעל שליטה לחברה (ולא למיעוט) חובה "מוחלשת", וכך גם לדעתי, שלפיה חובת ההגינות היא חובת אמון רגילה אך כזו החלה רק בנסיבות מסויימות (ראו מאמרון ורשימה קודמת ובפירוט בספרי). יתכן גם שמפאת אופיו של דין האי מאן כ"דין נוחות" יש בו הוראות מיוחדות לגבי זכויות בעלי מניות לקבל מידע.
נראה אפוא כי עיסוק זה בדין ניו יורק היה מיותר, וראוי היה להחיל את חזקת שיוויון הדינים לאחר קביעות בדבר התחולה ואי-ההוכחה של דין האי מאן.
שיח הזכויות
את דיונו בזכות למתן חשבונות פתח בית המשפט בפתיחה השגורה בפסיקה, אשר גורסת כי תביעת זכות זו מחייבת להוכיח תחילה שני תנאים: ראשית, קיומה של מערכת יחסים מיוחדת, ושנית, זכות לכאורה לכספים מושא החשבונות. במקרה הנוכחי נקבע כי התובע לא הוכיח מערכת יחסים מיוחדת עם הנתבע בקשר לקרן הגידור ולחברת הניהול השלישית, וגם לא זכות לכאורית לקבלת כספים שעילתם בחשבונות הקשורים בהן.
קוראי הבלוג הקבועים מכירים את ההמשך: בתביעת חשבון בעילה אמונאית אין מקום לתנאי השני, ודרישתו – בטעות יסודה. בית המשפט העליון עמד על כך לאחרונה בפרשת זילכה נ' קלדרון שאותה חגגנו ברשימה קודמת. אף על פי כן, בתי משפט שבים ומציינים אותו שלא לצורך, כנראה מתוך הסתמכות על מקורות משניים משובשים. בנסיבות המקרה היתה עשויה להיות לכך נפקות מכיוון שעולה מהן אפשרות לעילה אמונאית, כפי שנראה מיד, כך שהוכחת זכות לכספים מיותרת.
חשבון – לך ולך, לך כי לך, לך אף לך
לאחר שנגענו בהיבט ברירת הדין ובהיבט הדיוני, כמה נקודות בקצרה על ההיבט המהותי. בית המשפט קבע:
כאשר מדובר בחברת מעטים אשר הקשר בין בעלי מניותיה דומה במהותו לקשר שבין שותפים בשותפות הרי שגם על פי הדין בישראל, בנסיבות המתוארות לעיל, לבעל מניות בחברה מוקנית זכות לאכוף על בעל המניות האחר העוסק בפועל בניהול ענייני החברה, חיוב במתן חשבונות, שכן חובה זו נובעת מחובות תום הלב, ההגינות והאמונים החלות על בעלי מניות בחברה, ועל נושאי משרה בחברה, כלפי אלה הנמנים על יתר בעלי מניות בחברה שאינם עוסקים בפועל בניהולה.
בהקשר זה אוזכר פסק דין מחוזי בעניין אייזיקוביץ נ' דאבל קיי מוצרי דלק (1996) בע"מ, שקשר בין מתן חשבונות לבין חובת תום הלב וההגינות של בעל מניות וזכותו לעיין במסמכי החברה. עוד נקבע כי מעמדו של התובע כבעל מניות המיעוט בחברת הניהול אינו מקנה לו זכות לחיוב הנתבע במתן חשבונות לגבי קרן הגידור, וכאמור, גם לא לגבי חברת הניהול השלישית.
השאלה "חשבון – ממי?" נחתכת חד-חד ערכית לפי הקביעה "חובה כאמונאי – ממי?" – לאמור, אמונאי וזר המתערב שלא כדין ביחסי אמונאות. בהתאמה, רק הנהנה ביחסי אמונאות זכאי לחשבון. סוגי מתן חשבונות אחרים המוכרים במשפט אינם מענייננו וממילא לא עמדו לתובע.
בנסיבות המקרה יש רק שתי מערכות יחסים שאפשר לסווגן כיחסי אמונאות. האחת, בין התובע לנתבע כשותפים, וליתר דיוק, כמעין-שותפים בתור בעלי מניות בחברה פרטית "קרובה"; אולם הסכם בעלי המניות עשוי להשפיע לכאן או לכאן בהקשר זה, לפי הוראותיו. השניה, בין חברת הניהול לבין הנתבע כנושא משרה, בין פורמלית ובין כדירקטור דה פקטו שהכווין בפועל את ענייניה (ראו הבי נ' מדינת ישראל).
למערכת היחסים השניה יש את הפוטנציאל המובהק ביותר להקים חובת חשבון, אך הנהנה בה הוא החברה ולא בעל מניות. כדי למצות את הזכות לחשבון היה על התובע להגיש תביעה נגזרת בכובעו כבעל מניות או כדירקטור, וזאת הוא לא עשה. מסלול התביעה הנגזרת מציע גם, לפחות לכאורה, אפשרות לגבי קרן הגידור בדמות תביעה נגזרת כפולה (ראו בן עמי נ' מנורה מבטחים החזקות בע"מ). לעומת זאת, אין בכוחם של פסק דין אייזיקוביץ ושל חובות תום הלב וההגינות וזכות העיון במסמכים שהוא נשען עליהן לבסס זכות לחשבון כלפי אמונאי (ראו נא בספרי).
לצד מערכות יחסי האמונאות המלאות מציעות נסיבות המקרה גם אפשרות של זכות לחשבון לגבי חברת הניהול השלישית כצד המעורב בהפרת חובת אמון בחברה הראשונה, בין בסיוע באי-יושר בין בקבלה ביודעין (ראו הבי והמאמרון הנזכר). חובת חשבון של הנתבע והחברה השלישית אינה של אמונאי ממש אלא כשל אמונאי, אך תוכנה זהה: גילוי מלא וזכות של החברה הראשונה לפיצוי או לשלילה של כל טובת הנאה שצמחה בקשר להפרה. דא עקא, טיעון חלקי במיוחד מטעם התובע לא עמד על היסודות הנדרשים ויכולתו של בית המשפט להושיע היתה אפוא מוגבלת.
נסיים בשיר.
אתה פה פעם ראשונה? את באה לפה הרבה? – הרשמו לעידכונים בכפתור "הרשמה"!
נקודה בסוף משפט 
תודה אמיר.
שאלה: איך הפסיקה של סולברג מתיישבת עם פסיקה של חיות ברע"א 9919/16, שם היא כותבת ש: "הלכה פסוקה היא כי תביעה למתן חשבונות מתנהלת בשני שלבים. בשלב הראשון נדרש התובע להוכיח כי בינו ובין הנתבע מתקיימת מערכת יחסים מיוחדת המצדיקה מתן חשבונות ***וכי קמה לו זכות תביעה ביחס לכספים בגינם הוא מבקש לקבל חשבונות***
אהבתיאהבתי
סליחה, התכוונתי לכתוב את התגובה לעיל ביחס לרשימה: "מחזיר עטרות ישנות – מתי תביעה למתן חשבונות אינה כרוכה בזכות לתבוע כספים?"
אהבתיאהבתי
שלום רועי,
תודה על התגובה, שמתאימה לשתי הרשימות – גם לנוכחית וגם לקודמת.
שאלתך במקומה, והתשובה לה פשוטה: השופטת חיות טעתה, בכל הכבוד. היא לא הייתה הראשונה, וכפי שאפשר לראות, גם לא האחרונה. חלק מבתי המשפט שעשו זאת איזכרו את ספרו של גורן במהדורות שונות, וחלק איזכרו פסיקה שאיזכרה את גורן. גם הוא בתורו הסתמך על פסיקה קודמת. מעת לעת יש שופטים שמתארים את הדין נכונה – למשל, הנשיא פרקש במחוזי ירושלים, ולאחרונה, במרכז פסק הדין בעניין זילכה, השופט סולברג.
עמדתי על התופעה בספרי וגם בבלוג כמה פעמים, אך היא מסרבת לגווע, כי המקורות מתעתעים, כאמור. בכך אין כדי לשנות את הדין המהותי, שמבחין באופן יסודי בין שני טיפוסים כלליים של מתן חשבונות – מאמונאי לגבי משימת האמונאות שלו, וכל השאר.
בשורות טובות,
עמיר (לא אמיר)
אהבתיאהבתי