ביקור התזמורת – הפרת חובת אמון וקשר סיבתי לנזק שגרם נאמן

בהחלטה בעניין ביניש נ' ל.מ רויאלטי בע"מ נדחתה בקשת רשות ערעור "בגלגול שלישי" שהגיש עו"ד יחזקאל ביניש על חיובו בשל הפרת חובת זהירות וחובת נאמנות בעת ששימש כנאמן בעסקת מכר מקרקעין. בשולי הדברים העיר השופט הנדל הערת אגב, שעוררה ביקורת בטענה כי היא מרככת כביכול את קביעותיו של בית המשפט המחוזי. רשימה זו מציעה קריאה חלופית של ההחלטה, הפוכה דווקא: את הדברים ניתן לפרש לחומרה ביחס לחבות האפשרית בשל הפרות אלה.

באותה עסקה ייצג עו"ד ביניש את המתווך, ובקשר לכך החזיק בנאמנות את כספי הרוכשים. העסקה עצמה בוטלה, אולם בניגוד לאמור בכתב הנאמנות הוא העביר מתוכם סכום של 200 אלף שקלים – מחציתו ללקוח שלו ומחציתו הגיעה לבסוף לבעלי הקרקע. בערעור בבית המשפט המחוזי (ל.מ. רויאלטי בע"מ נ' ביניש) קבע השופט טאהא, כי "עו"ד ביניש התעלם מנורות  האזהרה שנדלקו בפניו, עצם את עיניו באשר למטרה לשמה נועדו מסמכי ההלוואה ולא עצר את העברת הכספים לעו"ד טנוס. … [בכך] הפר עו"ד ביניש את חובת הנאמנות וחובת הזהירות בה הוא חב כלפי המערערים." הדברים התקבלו על דעתו של השופט הנדל, שקבע שכספי הנאמנות הועברו "תוך ידיעה" וכי "בנקודה זו לא נפלה טעות המצדיקה התערבות." לכך הוסיף:

בית משפט זה אינו דן בעניין לגופו במסגרת הליך בגלגול שלישי. השקפת בית המשפט המחוזי אפשרית, תוך השגת מסקנה שונה מהעובדות, ומשכך, ועל פי אמות המידה בכגון דא, דין הבקשה להידחות.

על הערה זו בשולי ההחלטה הושמעו בעתונות טענות, כי היא מרככת או מסתייגת מקביעות מביכות לגבי עו"ד ביניש בנסיבות לא-ענייניות (ראו כאן וכאן). לדברים אלה לא אתייחס כאן. לעומת זאת, ולו כתרגיל מחשבה משפטי, אציע פרשנות שונה והפוכה בתכלית. לדעתי, אפשר למצוא בהחלטה ובהערה בסיס לכך שהיקף האחריות בנסיבות העניין היה עשוי להיות חמור יותר, בקנה אחד עם הגישה הרווחת בדין האנגלו-אוסטרלי ובדלאוור ואף בישראל.

המימצאים העובדתיים שפורטו בערעור ובהחלטה מתארים יחסים של נאמנות ושליחות למשימה מסויימת (bare trust with mandate). עורכי דין רבים ממלאים משימות כאלה בעסקות גדולות. המימצאים תומכים לפחות בשלוש עילות שונות של הרוכשים כלפי עו"ד ביניש: רשלנות, הפרת חובת אמון (loyalty) והפרת נאמנות (breach of trust).

מבין שלוש העילות, רשלנות היא העילה הנחותה ביותר מבחינת התובע: היא מחייבת טיעון והוכחה לגבי סטייה מתקן התנהגות סביר ולגבי היקף הנזק הצפוי באופן סביר, והיא חשופה לשורה של טענות-נגד, בין היתר לגבי סיבתיות, כגון אשם תורם וגורם מתערב זר, ולגבי הקטנת הנזק. בעניין ביניש הוקדש מאמץ ניכר מצד הצדדים ומצד הערכאות השונות להיבטים אלה והדיון בהם תופס כמעט את כל הטקסט. טענות-הנגד אכן נטענו והוכרעו. בין היתר קבע בית משפט השלום כי לרוכשים היה אשם תורם קטן, אך בית המשפט המחוזי ביטל קביעה זו.

אלא שהשופטים טאהא והנדל, כל אחד בתורו, לא הסתפקו בקביעות אלה בקשר לרשלנות. השופט טאהא קבע שהפגיעה ברוכשים נעשתה תוך עצימת עיניים – כלומר, בחוסר תום לב כיסוד נפשי. עצימת עיניים כמוה כידיעה, וכך אכן התייחס אליה השופט הנדל. פעולה של אמונאי הפוגעת בנהנה בחוסר תום לב היא אחת הצורות של הפרת חובת אמון. בד בבד, השופט טאהא ראה בהתנהגותו של עו"ד ביניש הפרת חובת נאמנות. קשה לדעת אם התכוון לדקדק בהבחנה בין breach of loyalty לבין breach of trust, אולם בנסיבות המתוארות שתיהן התקיימו.

אחריותו של אמונאי לנזק שנגרם אגב הפרת חובת אמון כפופה למשטר שונה לחלוטין מאחריות להיזק ברשלנות. בפרט, כללי סיבתיות הנזק וטענות-הנגד השונות בהקשר זה אינם תופסים, ובמקומם חלה מדיניות מרחיבה במיוחד באמידת פיצויי אמונאות. עמדתי על כך בפירוט בספרי וגם ברשימות קודמות (למשל, כאן וכאן). זהו הדין במשפט האנגלו-אוסטרלי (למשל, Bristol and West Building Society v. Mothew), וכך עולה מהלכת קרטין נ' עתרת ניירות ערך בע"מ. כך אף בדלאוור, הגם שדין התרופות בה אינו מפותח כדין האנגלו-אוסטרלי. לפני ימים אחדים חזר אפוא הצ'נסרי שם בעניין CertiSign Holding, Inc. v. Kulikovsky על קו הפסיקה המוכר:

The scope of recovery for a breach of the duty of loyalty is not to be determined narrowly. … In general, damages must be logically and reasonably related to the harm or injury for which compensation is being awarded. With that said, concerns of equity and deterrence justify loosening normally stringent requirements of causation and damages when a breach of the duty of loyalty is shown.

העילה המתבקשת והנוחה ביותר לתובע בנסיבות פרשת ביניש היא הפרת הנאמנות, שנזכרה בחטף בלבד. כל שעל הנהנה לעשות הוא לתבוע את הנאמן לתת חשבון, ובמסגרת זו לפסול ("למחוק" או "להפריך", falsify) את הפעולה שבגדרה הנאמן השתמש בנכס מנכסי הנאמנות שלא כפי שהותר לו (misapplication of trust funds). באופן מיידי קם אז חיוב לנאמן לשקם את קרן הנאמנות, לצד תשלום פיצויים בגין נזקים אחרים. דוגמה נאה ליישום העקרון הזה ראינו לאחרונה בעניין בנק החקלאות לישראל בע"מ נ' דגני (ראו רשימה קודמת). בשולי הדברים נעיר, כי בעקבות פסק דין AIB Group (UK) Plc v. Mark Redler & Co של בית המשפט העליון באנגליה מתחולל כיום שיח ער לגבי כללי הסיבתיות כאשר מדובר בהפרה תאונתית של נאמנות עסקית, אך סוגיה זו אינה מתעוררת בעניין ביניש, שבו ההפרה היתה בחוסר תום לב.

באה לפה הרבה? אתה פה פעם ראשונה? – הרשמו לעידכונים בכפתור "הרשמה"!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s