בנים גידלתי ורוממתי – חובותיו של בעל מניות מיעוט בחברה פרטית

בעניין פלוני ושות׳, עו״ד נ' אלמוני סירב בעל מניות מיעוט בחברת עורכי דין לייפות את כוחה של החברה לגבות שכר טירחה בגין פעולותיו כמפרק, שהוערך במיליוני שקלים. החברה ובעל מניות הרוב תבעו אותו בטענה להפרת חובותיו לפי סעיף 192 לחוק החברות, והשופט אלטוביה אכן ציווה עליו לחתום על מסמכים הדרושים לגביית שכר הטירחה. נקודתנו בוחנת את הטעמים המשפטיים למתן הסעד, שהרחיקו מעבר לחובת תום הלב ולאיסור הקיפוח.

השותפים בחברת/משרד עורכי הדין החזיקו במניות בשיעור של 55% ו-45% והיו גם אב ובנו, בהתאמה. הבן כבר פרש מהמשרד, אולם נותר עדיין שכר טרחה לגבייה באישור רשם האגודות השיתופיות. את סירובו לחתום על ייפוי כוח לגבייה נימק בכך שזו "התנהלות לא מוסרית" ו"פגיעה בקופה הציבורית" ש"עלולה להזיק למוניטין של הפירמה". מעיני בית המשפט לא נעלמה אפוא "מערכת היחסים האישית הלא פשוטה בלשון המעטה שבין האב לבן אשר גם לה השפעה על עמדות הצדדים."

החברה והאב השתיתו את תביעתם דווקא על סעיף 192 לחוק החברות (וכן על עילה חוזית שלא פורטה ולא נידונה). זו בחירה תמוהה לכאורה. לשון הסעיף וההיסטוריה החקיקתית שלו מלמדות שאין הוא מחדש דבר מעבר לדין החל ממילא על בעל מניות רגיל הפועל במשפט הפרטי (ראו נא פירוט בספרי). בתור שכזה הוא כפוף לחובת תום הלב הכללית ולאיסור הקיפוח, החל ממילא לפי סעיף 191 לחוק ולפי הלכת חסקי אלון ייזום בניה והשקעות בע"מ נ' אריה מיכלסון חברה ליזמות בע"מ, כפי שבית המשפט ציין. גם איסור השימוש לרעה בכוח הנזכר בסעיף 192 אינו מכביד כמלוא הנימה מעבר לכך. התוצאה היא משטר משפטי חלש למדי.

אף על פי כן, הפסיקה המעטה שנדרשה לתביעות לפי סעיף 192 מצאה בו בסיס למתן סעדים משמעותיים, אמנם תוך קשיים משפטיים. בעניין Magnus Technologies AB נ' מנשה קבע השופט כבוב שנושא משרה ובעל מניות מיעוט שפרש ממשרתו הפר את חובתו כבעל מניות אך לא כנושא משרה. דומה הדבר למי שמחזיק בהכשר "חלק" למהדרין לשיטת המחמירים אך נחשב טרף לשיטת המקילים, ומכאן הקושי (ראו רשימה קודמת). בפרשת חיו נ' דר, בנסיבות דומות במקצת לעניין פלוני ושות', התבסס השופט קיסרי על סעיפים 191 ו-192 כדי למנות מנהל מיוחד לחברה שיחזיק בכל סמכויות הדירקטוריון ובמיוחד בסמכות לחלק דיבידנדים. זהו סעד מרחיק לכת, שספק אם ראוי לתיתו גם לנוכח קיפוח. כעניין אנקדוטלי, בשנת 1812 סירב לורד אלדון לתת בדיוק את הסעד הזה בהלכה הקלאסית בעניין Carlen v. Drury, המשמשת עד היום אסמכתה לכלל אי ההתערבות. קרוב יותר לזמננו קבעה השופטת חיות בהלכת פרט תעשיות מתכת בע"מ נ' דדון, כי "אל לו לבית המשפט להתעלם מכלל 'אי ההתערבות' החל בדיני חברות. … התערבותו של בית המשפט בהחלטות מסוג זה ראוי לה, אפוא, כי תיעשה במשורה ובזהירות המתבקשת גם במסגרת קביעת הסעד להסרת קיפוח."

על רקע זה לא הסתפק השופט אלטוביה בחובת תום הלב ובאיסור הקיפוח אלא הרחיב את היריעה למערכות יחסים נוספות, המצמיחות חובת אמון, ובכללן בין מעין-שותפים בחברה פרטית קטנה, בין נושא משרה לחברה ובין שלוח לשולח. בין היתר נאמר:

בעל מניות, קל וחומר בחברה המונה רק שני בעלי מניות, ומתנהלת כשותפות, חייב לדאוג גם לאינטרסים של בעל המניות האחר, ולהימנע מפגיעה בו באמצעות שימוש בכוח ההכרעה שלו בחברה […]. הפרת חובה זו מקימה עילה לתביעה בגין קיפוח […]

כבעל מניות, היה על המשיב לדאוג לטובתה של החברה, להשיא את רווחיה, ולכל הפחות להמשך פעילותה התקינה. […] זכותו של הרוב בחברה, המבקש, לקבל החלטה שעשויה להשיא לחברה הכנסות של מליונים רבים. לכאורה זוהי טובת החברה שבעלי המניות חבים בהשאתה. […]

מינוי אישי זה [של הבן-המשיב כמפרק] התאפשר בשל ובעת שהמשיב היה עובד, אורגן ושותף בחברה ופעל כשלוח של החברה. חובות האמון של המפרק ככזה הן חובות אמון אישיות. תוצר שרותיו, הזכויות הקמות בשל השרות שנתן, הזכויות החפציות לכספים הן של החברה.

לדברים אלה ניתן להעיר כמה הערות. ראשית, תיאור העובדות מציע שהבן הפר חובת אמון לחברה כנושא משרה ולאביו כמעין-שותף, בראש ובראשונה מכיוון שהתנהלותו הושפעה בפועל או בכוח מהסכסוך המשפחתי. זאת אף אם האמין בכל ליבו שגביית שכר טירחה אינה מוסרית. (לפיכך נראה שמוטב היה לדון בתיק בבית המשפט לענייני משפחה לנוכח הלכת חבס נ' חבס, אך הנקודה לא עלתה; השוו לעניין חיו.)

שנית, הסעד המתאים בנסיבות המקרה אינו חשבון אלא סעד מיוחד מכוח הסמכות שביושר ולפי העיקרון Equity considers as done what ought to be done. סעד כזה חופף את הסעד להסרת קיפוח – הפעם בדמות צו לחתימה על ייפוי הכוח לגבייה (השוו קוט נ' עיזבון איתן וראו בספרי). סעד זה עשוי להסיר את הקיפוח הנקודתי לנוכח פרישתו של הבן מהמשרד, אולם יש בו מימד בעייתי של התערבות בעסקי החברה. טיבו החד-פעמי בנסיבות המקרה עשוי להצדיק אותו בהשוואה לסעד של מינוי מנהל או חלוקת דיבידנד, אשר אינם מביאים מזור אמיתי ולכן רצוי להמנע מהם.

לעומת זאת, חובתו של הבן כבעל מניות אינה כוללת בחוּבה חובה לפעול לטובת החברה ובכלל זה להשיא את רווחיה (בין במובן של מיקסום שנוקט סעיף 11 לחוק החברות ובין במובן של הבאה שנוקט השופט אלטוביה, נכונה מבחינה לשונית). חובה לפעול בתום לב כיסוד נפשי לטובת אחר היא חובת אמון, והיא אינה חלה על בעל מניות רגיל. חובת תום הלב, איסור הקיפוח ואיסור השימוש לרעה בכוח לפי סעיף 192 מטילים, כאמור, משטר חלש יחסית אשר יכול בהחלט לקבל פגיעה ממשית בצד האחר בגבולות לגיטימיים מבחינה אובייקטיבית.

לבסוף, ראוי להבחין בין חובות אמון של הבן כמפרק, אשר מופנות לפירמה שבפירוק ולבית המשפט של פירוק (ראו רשימה קודמת), לבין חובות האמון שלו לחברה ולשותפו. זכותו לשכר טירחה היא אישית אפוא, כפי שצויין, מכוח מינויו האישי. זכותם של החברה או השותף לכספים תלויה בהסדרים החוזיים ביניהם, שלא פורטו.

תודה לעמית ששלח לי את פסק הדין.

נסיים בשיר לילד מתוק.

אתה פה פעם ראשונה? את באה לפה הרבה? – הרשמו לעידכונים בכפתור "הרשמה"!

3 מחשבות על “בנים גידלתי ורוממתי – חובותיו של בעל מניות מיעוט בחברה פרטית

  1. ערן רוזמן

    הי עמיר,
    האם לדעתך זו בכלל הלכה הנוגעת לדיני חברות – הרי גם אם הבן היה שכיר במשרד (חברה) ללא כל בעלות במניות, השאלה הייתה יכולה להתעורר, והתשובה (ללא כל ההתייחסויות לחובות בעלי מניות…), לטעמי, הייתה צריכה להיות זהה.
    רוב תודות,
    ערן

    אהבתי

  2. Amir Licht מאת

    ערן,
    שאלה טובה. זו לא בהכרח הלכה שנוגעת לדיני חברות.
    אכן, יש בפסק הדין גם התייחסות אל הבן בתור עובד של החברה/המשרד כעובדה התומכת באותה תוצאה – כפי שאתה מציע.
    לבן יש לכאורה טענה טובה: "אני אדם בגיר וכשיר, ואני לא רוצה למנות שלוח בשמי; ואני גם מוכן להתייצב בעצמי." לכן צריך להצדיק את כפיית המינוי של האב, שנוא נפשו כעת לפי כל הסימנים, בתור שלוח שלו. אני ממש לא בטוח שחובת תום לב רגילה יכולה "לשאת" את המשא הזה. לא מעט שופטים אולי יחשבו שכן, כי זו התנהלות להכעיס ממש, אבל ביחסים מסחריים מותר להכעיס את הצד השני. [השופט אלטוביה מבהיר שמערכת היחסים כאן שונה.] לכן בעיני החובה לפי ס' 192 דווקא מתקשה לבסס את התוצאה.
    אם אפשר להצביע על חובה תובענית יותר מחובת תום הלב ביחסי הצדדים זה תומך בסעד שניתן. חובת אמון היא אפשרות אחת. איסור קיפוח – אולי/כנראה, יותר בדוחק, כאמור ברשימה. חובת עובד למעביד – יתכן. אני סבור שחובה זו אינה חובת אמון, אך בית הדין לעבודה קורא לה כך, ואפשר להשתית זאת על חובת ציות.
    כשהמפרק הוא עו"ד שכיר כנראה אפשר לראות את שכר טרחתו כאילו הומחה מלכתחילה למשרד-המעביד. נדמה לי שלכך התכוון השופט אלטוביה בהתייחסות לזכויות חפציות בכספים. רשם האג"שים כנראה לא סבר כך.
    בשורות טובות,
    עמיר

    אהבתי

  3. עו"ד אסף רז

    בית המשפט היה יכול לבחור מבין ארבע מערכות יחסים שונות להכריע על בסיסן את התיק: אמונאי-תאגיד, בעל מניות-תאגיד, בעל מניות-בעל מניות וצד חוזי-צד חוזי.
    השאלה המעניינת היא כיצד, במצבים כאלו, אמור בית המשפט לבחור את המסגרת הנורמטיבית? זאת, במיוחד אם לא כולן מובילות לאותה תוצאה. לכאורה, מרגע שנמצא אמונאי בזירה, יש להחמיר ולפסוק לפי דיני האמונאות, הבולעים לתוכם את תקני ההתנהגות האחרים. מצד שני, קיומן של זכויות וציפיות סותרות – כגון אלו של בעל מניות, שכשלעצמו, הוא תמיד יותר נושה מאשר חייב – עשוי לסבך את הניתוח.
    בתיק הזה, התנהגות המשיב נעדרה בסיס רציונלי כמעט על פניה, כך שההכרעה היתה פשוטה למדי. האמונאי / בעל כוח ההכרעה / בעל המניות הרגיל הפר כל אחד מהדינים. ישנם מצבים, לרבות כאלו של מיזוגים ורכישות, חלוקת דיווידנד ועוד, בהם בחירת הסעיף המתאים מחוק החברות, והמערכת הנורמטיבית המשויכת איתו (אמונאות, יושר או חיובים רגילים), עשויה להוביל לתוצאות שונות עד מנוגדות.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s