בעניין בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' לפינר אישר בית המשפט העליון להגיש תביעה ייצוגית נגד הבנק בטענה כי לא עמד בחובותיו לגבי גביית עמלות בחשבונות סטודנטים, מכיוון שלא הבחין כראוי בין מסלולי הטבות שונים. לצד עילות נזיקיות שהוזכרו בקשר להפרות אלה צויינה גם הפרת חובת אמון. רשימה זו עומדת על הבעייתיות שיש בשגרה הרווחת למצוא חובת אמון והפרה שלה ביחסי בנק-לקוח, על אי-התאמתה בנסיבות המקרה הנוכחי, ועל כיוון מבטיח באמרת אגב בפסק הדין לקראת יציקת תוכן ממשי בחובה המוגברת של בנקים ביחסים אלה.
בנק דיסקונט קיים מגוון רחב של מסלולי הטבות בחשבונות סטודנטים, אשר נבדלו זה מזה בשנת התחלת הלימודים, בתואר הנלמד ועוד. מבקשי האישור טענו שהפירסומים על ההטבות לא נתנו ביטוי ברור לכך שהבנק ייעד מסלולים מסויימים רק לפותחי חשבונות חדשים, ובית המשפט השתכנע בצדקתם. בחוות הדעת העיקרית בפסק הדין מצאה השופטת ברון שני ליקויים בהתנהלות הבנק: ראשית, הפרה של החובה לגבות עמלות לפי תעריפון כדין (לפי חוק הבנקאות (שירות ללקוח)); שנית, פירסום חלקי של העמלות הנגבות מלקוחות הבנק, כך שלא היו שקופות ונגישות. את הבסיס המשפטי לתביעה תיארה כך:
היחסים בין בנק ללקוח הם יחסים מיוחדים המטילים עליו חובות מוגברות כלפי לקוחותיו, לרבות חובות אמון … זאת, שעה שהלקוחות שמים את מבטחם בבנק; ובהינתן הכוח המרוכז בידיו והחשש כי הוא ינוצל לרעה; פערי הכוחות והידע בין הצדדים; ומעמדו המעין-ציבורי של הבנק.
האיסור על גבייה שלא בהתאם לתעריפון הוא צידו השני של המטבע הקובע חובת פרסום של העמלות. פרשנות זו מתיישבת אף עם עקרונות היסוד הנוהגים בתחום דיני הבנקאות, שלפיהם בנק חב חובת אמון כלפי לקוחותיו. שכן אחד מביטויה של חובת האמון הוא שבנק נדרש לפרסם ללקוחותיו מידע אמין ומדויק.
יתרה מזאת, אף בהתחשב בפערי הכוחות שבין הבנק ללקוח, הבנק אינו יכול להיבנות מכך שהוא פרסם את נספח ההטבות באופן מעורפל; וגישה זו אף עולה בקנה אחד עם חובות האמון שמוטלות עליו.
לאור זאת אושרה עילה בנזיקין, כאשר "הנזק שנגרם לקבוצה המיוצגת כתוצאה מהפרה לכאורית של חובת הגבייה הוא על פניו ברור ומתמצה לכאורה בפער שבין שיעור העמלה שנגבתה בחשבון הסטודנט בשנים הרלוונטיות לבין שיעור העמלה כפי שפורסם בנספחי ההטבות בכל שנה."
ביסוסה של אחריות בנק כלפי לקוח (וגם כלפי מי שאינו לקוח) על חובת אמון הוא מהלך שגרתי בפסיקה. זה מהלך נוח מאוד, לפחות ללקוח ולבית המשפט, מכיוון שחובת האמון היא החובה התובענית ביותר במשפט הפרטי. לפיכך, אם נמצא כי הופרה, מתייתר כביכול הצורך לברר ולקבוע הפרה של חובות אחרות, פחותות ממנה בעוצמתן. דא עקא, שעם כל הכבוד, זהו מהלך מוטעה. יחסי בנק-לקוח במרבית עסקי הבנקאות אינם יחסי אמונאות, ובנק אינו נושא בחובת אמון (loyalty) במובן שיש למוסד המשפטי הזה בדין הישראלי.
האסמכתות המפורטות שבית המשפט מביא, מן הפסיקה ומן הספרות, מושכות כולן בסופו של דבר ממבוע אחד – ההלכה המכוננת בעניין טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' צבאח. שם השתמש הנשיא שמגר פעמים רבות במילה "אמון" בקשר ליחסי בנק-לקוח, ונימק את הצורך במשטר מיוחד בטעמים המוכרים: פערי הכוחות בין הצדדים, מעמדם המעין-ציבורי של בנקים וכו'. מכאן הסברה שבנק חב חובת אמון ללקוח ואף לצדדים שלישיים – סברה שהביעו בתי משפט ומחברים רבים; ביניהם רות פלאטו-שנער, שגם בית המשפט בעניין לפינר הסתמך על עבודותיה (ראו למשל מאמר). אולם סברה זו נובעת מקריאה מילולית מדי של הלכת צבאח ומשימוש חופשי מדי במינוח אמונאי.
ניתוח יסודי של הלכת צבאח ושל האסמכתות שהדריכו את הנשיא שמגר מלמד, שאין בה בסיס לחובת אמון כהלכתה ביחסי בנק-לקוח. יחסי אמונאות וחובת אמון יכולים להתקיים ביחסים אלה רק לגבי שירותים אמונאיים מטיבם, כגון ניהול תיקים וייעוץ השקעות. מרבית השירותים הבנקאיים, ובמרכזם אשראי וחסכונות, הם לעומתיים (adversary), ובהם לא ניתן כלל להחיל חובת אמון, שמשמעה חובה לפעול לטובת נהנה בתום לב כיסוד נפשי, בהעדר חשש מניגוד עניינים ותוך גילוי מלא. דוגמה ראשונה לנקודה זו יש כבר בפרשת צבאח עצמה, שבה הבנק שירת רוכשי דירות ואת חברת הבנייה שלהם – תרחיש שכיח ולעתים הכרחי על-פי חוק, אך כזה שאינו מאפשר חובת אמון למי מהצדדים (ראו נא מאמר ורשימה קודמת).
אם נחזור לפסק דין לפינר, נראה שגם בו יש אי-התאמה בין ההפרה שנקבעה לבין העילה והסעד שאושרו בו. מן הפירסום המתעתע צמחו עילה נזיקית מטיפוס הפרת חובה חקוקה וסעד על הנזק שתואר לעיל בדמות ההפרש בין העמלה שנגבתה לעמלה שהשתמעה מהפירסום. אילו הייתה מופרת חובת אמון, הסעד הנכון לעילה האמונאית היה שונה לגמרי: על הבנק היה לגלות מהו הרווח שהפיק מחשבונות הסטודנטים ולשלם אותו במלואו לקבוצה המיוצגת. בניכוי הוצאות פירסום ועלויות מיחשוב זניחות, אפשר לשער שהסכום מתקרב לכמעט כל ההכנסות מחשבונות אלה. ליתר דיוק, היתה לתובעים בחירה בין שלילת הרווח לבין פיצויי נזק (אילו התברר שהפעילות היתה הפסדית). נדמה שהכל יסכימו שסעד כזה אינו שייך כאן.
פנינו אל השמש העולה
ניתן להצר על החמצת ההזדמנות להעמיד הלכה על מכונה, אך הזדמנויות נוספות ייקרו בעתיד. אחת כזאת כבר ממתינה ליומה במסגרת ערעור על פסק דין שמס נ' כונס נכסים רשמי תל אביב, שבו ביצע השופט מאור הדחיית חוב של לקוח יחיד לבנק לעומת חובותיו לנושים אחרים. לשם כך ראה לנכון להטיל "על הנושה-המקצועי חובת אמון כלפי נושים אחרים שעשויים להיפגע מהרעת מצבו הפיננסי של הלקוח, כאשר על הבנק חלה חובת אמון כלפי אותם נושים נוספים, קודמים בזמן." אף אם ראוי להכיר בהדחיית חוב של נושה חיצוני באופן עקרוני, נראה שאין להפעילה בנסיבות אלה. מכל מקום, אין לבסס אותה על חובת אמון בין נושים, אשר לה אין יסוד (ראו רשימה קודמת).
עד שהתקלה תתוקן, נפנה את תשומת הלב להערת אגב מעניינת של השופטת ברק-ארז, שהסכימה לפסק דינה של השופטת ברון:
המקרה דנן הוא דוגמה נוספת לכך שאחד הקשיים הגדולים שעמם נאלצים צרכנים להתמודד הוא השילוב בין הצפה במידע לבין עמימות במידע. … יש אפוא מקום לקבוע, לפחות בשלב מקדמי ולכאורי זה של אישור התובענה הייצוגית, כי מי שהעמיס במידע רב ואף תרם לערפולו יידרש להראות כי לא הפר את חובותיו על פי דין… הדברים אמורים במשנה תוקף בשים לב למערכת היחסים שבין בנק ללקוח, על מאפייניה הייחודיים…
בדיני ניירות ערך מוכרת דוקטרינה של "עובדות קבורות" (buried facts), שלפיה דיווח של שפע מידע לא-מהותי שבתוכו מצויות פיסות מידע מהותי – בדרך כלל כזה שהמנפיק מבקש להצניע – ייחשב כהפרה של חובת הדיווח (ראו Werner v. Werner). זו התנהגות אופורטוניסטית שכמוה כשימוש לרעה (abuse) במנגנון הדיווח. גישה זו אוזכרה ויושמה בפרשת חלפון נ' שמן משאבי נפט וגז בע"מ (השוו קידוחי סי.אפ.איי. בע"מ נ' רשות ני"ע; ראו רשימה קודמת).
הפרה של חובת הדיווח מעוררת אחריות מוגברת בדומה לזו שהציעה השופטת ברק-ארז – בתמצית, אחריות לנזק שנגרם מחמת ההפרה אלא אם יראה המפר שלא התרשל (למשל, בסעיף 52יא לחוק ניירות ערך). דגם דומה של אחריות לדברים מסוכנים מוכר מכבר בסעיף 38 לפקודת הנזיקין. אין הכוונה כאן לטעון שדגמי אחריות אלה זהים בהכרח, אולם יש בגישה המוצעת כדי לצקת תוכן ממשי לעמדה שראוי להטיל על בנק אחריות מוגברת באמצעות משטר, אשר מתיישב עם הסדרים דומים בדין הישראלי ובתוך כך אינו מתיימר לעשות את הבלתי-אפשרי.
אתה פה פעם ראשונה? את באה לפה הרבה? – הרשמו לעידכונים בכפתור "הרשמה"!
נקודה בסוף משפט 