קניין עדי עד – האם נהנה בנאמנות הוא נושה מובטח?

בפסק דין פבליקוב נ' טויס התגלעה מחלוקת בין השופט גרוסקופף לשופט מינץ בדבר מעמדו של תובע, שזכה בפסק דין וזכייתו הופקדה בקופת בית המשפט, כנושה מובטח של חברה בחדלות פירעון. בעוד הראשון סבר כי הוא נושה מובטח של החברה, האחרון גרס כי הוא אינו נושה כלל ולחברה אין מעמד. נקודתנו חורגת מגדרי האמונאות הרגילים שלה (אך לא לזמן רב), ומצביעה על ייחודו של מושג הקניין שביושר אשר מיישב את מחלוקת הפוסקים.

אלכסנדר (סשה?) פבליקוב תבע את החברה שבה שימש כעובד מוסך וזכה בפיצויים על פגיעה בזכויות סוציאליות ובפיצויי הלנה. מרבית כספי הזכייה הופקדו בקופת בית המשפט עד לערעור. אז נכנסה החברה לפירוק, והמנהל המיוחד וויתר על הערעור בכפוף להעברת הפיקדון לקופת הפירוק. בית המשפט של הפירוק ציווה כך בנימוק שאלה כספי החברה וכדי להמנע מהעדפת נושים. כעת פבליקוב אומר "כולו שלי" והמנהל המיוחד אומר "כולו שלי".

השופט גרוסקופף ראה את מערכת היחסים שנוצרה כנאמנות, שבה הנהלת בתי המשפט מחזיקה בפקדון כנאמן לטובת מטרה, דהיינו, לצורך ביצוע פסק הדין בערעור לכשיינתן. לשיטתו, "כאשר נוצרה כדין נאמנות המאפשרת את פירעון החוב, הרי שמי שזכותו מובטחת בכספי הנאמנות (בענייננו, הפיקדון) הוא בגדר 'נושה מובטח' כדי גובה הפיקדון, שהרי קיימת להבטחת זכותו ערובה ממנה יוכל להיפרע את חובו ללא שיידרש כלל לממש נכסים המהווים חלק ממסת הנכסים של פושט הרגל."

השופט מינץ לא התנגד לדגם הנאמנות. עם זאת, הוא גרס שכאשר יש נושה מובטח, "מדובר בשעבוד נכסים של החברה". לדעתו, "שעה שהכספים הופקדו זה מכבר בקופת בית הדין הארצי לעבודה לצורך הבטחת ביצוע פסק הדין, הם יצאו מידי החברה, ואין מדובר עוד בנכס החברה. המסקנה המתבקשת מכך היא שאין מדובר בנכס המשועבד לטובת נושה מובטח."

לכך השיב השופט גרוסקופף, כי "ראוי להרחיב את הגדרת 'נושה מובטח' ולהחילה על כל מצב דברים בו לנושה יש בטוחה ממנה באפשרותו להיפרע… [גם] כאשר הבטוחה אינה שעבוד על נכס של החברה, ואולם מימושה יביא בעקיפין לגריעה ממסת הנכסים של החברה בפירוק."

השופט עמית נמנע מלהכריע בין העמדות המנוגדות, לדעתו, והתיר את השאלה בצריך עיון. לפיכך נקבע על דעת כל המותב, כי הפיקדון לא יועבר לקופת הפירוק.

המחלוקת בעניין פבליקוב אינה רק לשם שמיים, כפי שסברו השופטים. יש לה השלכות עמוקות על תפיסת הקניין במשפט הישראלי, ויש מי שיאמרו – אף מעבר לכך. מבלי להתיימר למצות את הסוגייה, אצביע בשורות הבאות על נקודות שלא נידונו בפסק הדין ויש בהן ליישב את המחלוקת.

מסגרת הניתוח שהגדיר השופט גרוסקופף נראית מיטבית, אך עם כל הכבוד, ראוי לדייק בה מעט. העברת כספי הזכייה לקופת בית הדין לעבודה יוצרת "נאמנות עירומה" (bare trust) – כזו שיש לה נהנים ותכלית מוגדרים היטב, בלא שיקול דעת לנאמן. נאמנות כזאת היא מנגנון שימושי בעסקות מורכבות, שבהן מתאים להעביר תשלומים ונכסים ל"חניית ביניים". כאן המדינה כנאמן נעשית הבעלים של הפיקדון, והנהנים הם שני הצדדים לערעור. זאת, שלא כסברת השופט גרוסקופף, שזו נאמנות "למטרה אחרת" לפי סעיף 1 לחוק הנאמנות, כנראה במובחן מנאמנות "לטובת נהנה". תנאי הנאמנות הם שהפיקדון יתחלק בין הצדדים לערעור לפי קביעת המותב בו.

בהמשגה הרווחת במשפט המקובל יש לאינטרס הקנייני בנאמנות אופי שניוּתי (דואלי), המבטא פיצול בין הקניין שבדין לקניין שביושר. בעוד הנאמן הוא בעל הנכס, אין הוא רשאי להפיק ממנו כל טובת הנאה בלא אישור, ואילו הנהנה, שאינו הבעלים, זכאי לכל טובות ההנאה מהנכס. לנאמן – הכל אך לא כלום; לנהנה – לא כלום אך הכל. בניסוח מוכר תיאר זאת לורד דיפלוק בפרשת Ayerst v. C. & K. (Construction) Ltd כך:

Upon the creation of a trust in the strict sense as it was developed by equity the full ownership in the trust property was split into two constituent elements, which became vested in different persons: the ‘legal ownership’ in the trustee, what came to be called the ‘beneficial ownership’ in the cestui que trust.

במשפט הישראלי עברה הנאמנות לסוגיה השונים (פרטית, קונסטרוקטיבית וכו') תלאות קשות. לאחר שנקלטה בראשית שנות המדינה, עמדו עליה לכלותה ואחר כך לשנות את צורתה, עד שהתאוששה והיא עולה כפורחת, ולו מכיוון שיש בה תועלת חיונית בהקשרים רבים. חוק הנאמנות אינו מחייב שהנאמן יהיה בעל הנכס (היועץ המשפטי לממשלה נ' לישיצקי), אך הפסיקה רואה אותו כך תכופות ומצביעה על פיצול באינטרסים הקנייניים של הנאמן והנהנה. בהלכה המנחה בעניין אמסטר נ' טאובר טוב (שלא נידונה בעניין פבליקוב למרות חשיבותה) אמר השופט הנדל, כי "נוצר מעין פיצול בין הנאמן, שאף עשוי להיות הבעלים הפורמאלי, לבין הנהנה." לנהנה יש לפיכך חסינות מנושי הנאמן:

משעה שנכסים מוחזקים בנאמנות, הרי שאין "לרדת" אליהם בשל חובות שלא הוטלו על הנאמנות או נבעו מפעולותיה. מטרת הנאמנות היא הקובעת. הנאמנות נוצרה לטובת הנהנה. כוחה רב, ולא רק בין הצדדים להסכם הנאמנות.

בפסק דין סולטניאן נ' כהן, שניתן אך לאחרונה, חזר השופט הנדל על הדברים:

המערער אינו הבעלים של הזכויות בדירה במובן המלא של המילה, שכן זו נרשמה על שם המשיבה. זכותו היא זכות קניינית שביושר, או זכות "מעין קניינית", שכן הקניין ה"פורמלי" (המכונה לעיתים "הקניין שבדין", להבדיל מה"קניין שביושר") מצוי בידי הנאמן-המשיבה.

דברים אלה מציעים שתי תובנות לגבי פרשת פבליקוב. ראשית, כנהנה בנאמנות יש לפבליקוב אינטרס בפיקדון, המוגן כלפי כולי עלמא – כמוהו כזכות חפצא – ובכלל זה כלפי נושי החברה. בכך מעמדו שקול לנושה מובטח שלה, בדומה לעניין אמסטר. כך אפשר לפרש את דברי השופט גרוסקופף על בטוחה שאינה שעבוד על נכס של החברה. שנית, לחברה יש אינטרס זהה בפיקדון. לכן לא מדוייק לומר שהפיקדון אינו נכס שלה, הגם שאינו בבעלותה, אולם מעמדה כנהנה שולל ממנה ומהמנהל המיוחד כל אפשרות לפעול בו. הצו שניתן בפסק הדין נכון אפוא, ובמסגרת הניתוח המוצע כאן עמדות השופטים אינן סותרות בהכרח.

דין מפציל

מכאן להערה על הבעלות ועל פיצולה. חוק הנאמנות אינו מחייב בעלות של הנאמן בנכסי הנאמנות, כאמור. היו שראו בכך טעם לפגם, אך אדם חפרי-וינוגרדוב טוען במאמרו, כי החידוש ראוי וכיום יש דגמי נאמנות דומים בעולם. מימצא רחב יותר עולה ממאמר מקיף של דניאל קלרי, אשר מצביע על סלידתן של שיטות המשפט הציביליות מרעיון הבעלות המפוצלת כסיבה אפשרית לכך. דבריו מסתברים גם בהקשר הישראלי, ויתכן שהעמימות שנוקט חוק הנאמנות נובעת גם מכוונה שלא הבשילה להחילו על יחסי אמונאות נוספים. מכל מקום, בעלות של הנאמן בנכסי הנאמנות נראית כיסוד סגולי של נאמנות, כאשר בה מדובר ולא ביחסי אמונאות אחרים.

בד בבד, קלרי ומחברים נוספים טוענים כי רעיון פיצול הבעלות מתעתע ואולי מוטעה. במקומו מוצעת תפיסה של "בעלות אמונאית" (fiduciary ownership), שעיקרה חיוב אמונאות של הנאמן אשר רובץ (encumbers) או, לפי גישה דומה, מוטבע או מורכב (impressed, engrafted) על הנכס וכוחו יפה כלפי צדדים שלישיים. באמרת אגב נרחבת בעניין Akers v Samba Financial Group דן לורד מאנס בבית המשפט העליון באנגליה בגישות אלה בנימה חיובית וסיכם:

The metaphor of a "division" or "split" of title needs to be approached with some caution. …

What is clear, on any analysis, is that, where a trust exists, the legal and beneficial interests are distinct, and what affects the former does not necessarily affect the latter. Where an asset is held on trust, … the trust rights, including the right to have the legal title held and applied in accordance with the terms of the trust, remain.

הדימוי הוותיק של נכס נאמנות "המוטבע ביושר" (impressed with equity) נקלט בפסיקה הישראלית. בהלכת היסוד בעניין מקבל הנכסים הרשמי והמפרק של פלס חברה לפרסומים בע"מ (בפירוק) נ' מאיר שאל כך מ"מ הנשיא ש"ז חשין, בדונו בנאמנות פרטית בחברה חדלת פירעון, "האם רשאי בית־המשפט במסיבות הענין ולפי עקרונות משפטיים להטביע גושפנקה של שעבוד לטובת המשיב?" אין מניעה אפוא לעדכן ולפתח את מוסד הנאמנות בישראל בקנה אחד עם התפתחויות אפשריות במשפט המשווה.

נסיים בשיר.

אתה פה פעם ראשונה? את באה לפה הרבה? – הרשמו לעידכונים בכפתור "הרשמה"!

5 מחשבות על “קניין עדי עד – האם נהנה בנאמנות הוא נושה מובטח?

  1. אדם חפרי-וינוגרדוב

    שלום עמיר,
    תודה על הפוסט. רק הערה אחת:
    לא כל נאמנות שיש לה נהנים ותכלית מוגדרים היטב, בלא שיקול דעת לנאמן, היא Bare trust. טול לדוגמא נאמנות המצווה על הנאמן להחזיק בדירה, להשכירה ולהעביר את דמי השכירות, פחות עלות התחזוקה בה נושא המשכיר ושכרו של הנאמן, לנהנה פלוני המצויין בשמו, מדי חודש בחודשו עד מלאות 40 שנה לנהנה, שאז על הנאמן להעביר את זכותו בדירה לנהנה ולסיים את הנאמנות. זו נאמנות שיש לה נהנה מוגדר היטב ושאינה מותירה לנאמן כל שיקול דעת שהוא – fixed trust בלע"ז – אך אין זו bare trust, משום שהיא מטילה על הנאמן חובות מלבד העברת הרכוש הכפוף לנאמנות לנהנה. Bare trust היא נאמנות שאינה מטילה על הנאמן כל חובת-עשה שהיא מלבד החזקה ברכוש הכפוף לה והעברתו לנהנה כשידרוש זאת. הטלת חובות נוספות לאלה על הנאמן מוציאה את הנאמנות מגדר bare trust.
    בברכה
    אדם.

    אהבתי

  2. עמית מנור

    מעבר לניתוח המקצועי והמלומד של הסוגיה, אני מציע התבוננות אחרת על המחלוקת בין שני השופטים המכובדים. השופט מינץ נוקט בגישה שמרנית המתמקדת בד' אמות לשון החוק, ואילו השופט גרוסקופף בגישה ליברלית המותחת את גבולות לשון החוק למחוזות של חקיקה שיפוטית. מישהו אמר אילת שקד?

    אהבתי

  3. עו"ד אסף רז

    פסק הדין ראוי וכך גם הניתוח שלך. שתי הערות מעשיות:

    1. הבעיה העיקרית היא עצם העיסוק במונח "נושה מובטח", שפשוט אינו רלוונטי כאן. החייב אינו החברה שבפירוק, אלא הנהלת בתי המשפט. הקניין נשוא המחלוקת – קרי, כ-100,000 ש"ח שהופקדו בקופת בית המשפט – אינם עוד בבעלות החברה שבפירוק. משכך, אין נפקות לשאלה האם המערער הוא "נושה מובטח" של אותה חברה (ר' סעיף 7 לחוות הדעת של מינץ). המערער הוא בעל זכות שביושר (equity claimant) ובאופן ספציפי, נהנה של נאמנות (trust beneficiary). הוא נושה של הנהלת בתי המשפט, שהיא הנאמן והבעלים של נכס הנאמנות. השאלה "מה מגיע לנהנה?" נפתרת לפי דיני הנאמנות ותנאי הנאמנות.
    המושג "נושה מובטח" שייך לדיני חדלות הפרעון, לא לדיני הנאמנות. למרבה המזל, הנהלת בתי המשפט אינה חדלת פרעון. המחלוקת סביב סוגיות "הנושה המובטח" ו"השעבוד" אינה מעלה ואינה מורידה, ואכן לא היא שהכריעה את התיק (ר' חוות הדעת של עמית). אפשר שהעיסוק המיותר נבע מטעות מקרית של הצדדים, במיוחד המפרק, שרגילים לנימוקים "חדלות פרעוניים" בבית משפט של פירוק. לכל היותר, היריבות בין המערער לחברה שבפירוק היא יריבות בין שני נהנים פוטנציאליים לפי תנאי הנאמנות. גרוסקופף ומינץ שניהם מגיעים לתשובה נכונה במישור זה: למפרק אין זכות לאיין את הנאמנות וליטול את נכס הנאמנות. השיעור העיקרי: תחילה יש לנתח מי הצדדים למחלוקת ואיזה תחום דין חולש עליה. כפי שמדגימה גם התגובה של אדם, סיווגים חשובים.

    2. הביטוי "fiduciary ownership" מהמאמר של Clarry קרוב, אבל לא מדויק. הביטוי "equitable ownership", או "equitable encumbrance", עדיף עליו. יתכן בעל זכות שביושר שאינו נהנה ביחסי אמונאות. fiduciary ו-equity הם מושגים קשורים, אבל לא-חופפים. דיני האמונאות הם רק ענף אחד של דיני היושר. לכך יש נפקויות מעשיות למכביר.
    זכות אקוויטבלית לא-אמונאית מתקיימת, למשל, בשני מצבים: האחד, בעלי מניות של תאגיד. אף אחד לא חב להם חובות אמונאות – לא התאגיד, שאמור לפעול לטובת עצמו; ולא נושאי המשרה, שאמורים לפעול לטובת התאגיד. בכל זאת, בעלי המניות הם בעלי זכות שביושר כלפי התאגיד. על כך במאמרי.
    המצב השני הוא נאמנות קונסטרוקטיבית (constructive trust). "הנאמן הקונסטרוקטיבי" אינו אמונאי, שכן הוא מעולם לא הסכים ליטול תפקיד זה, כך שלא מתקיים תנאי הכרחי ליצירת יחסי אמונאות (לפי הלכת Mothew ומקורות אחרים המצוטטים בספרך). בכל זאת, הנהנה הוא בעל זכות שביושר כלפי הנאמן הקונסטרוקטיבי.
    אכן, דייקת באומרך שהנקודה הנוכחית חורגת מגדרי האמונאות הרגילים.

    אהבתי

  4. Amir Licht מאת

    תודה, אסף, על התגובה. היא מעלה כמה וכמה נקודות ששוות דיון. כאן – רק שתי הערות.
    "נושה מובטח" באמת לא מופיע כאן במובן השגרתי – "החדלות פרעוני" – של בעל חוב שיש לו משכון על נכס שבבעלות החייב. עם זאת, יש כאן נושה מובטח מבחינה כלכלית – העובד עדיין נושה של החברה, כי הסכסוך ביניהם טרם הוכרע סופית; תודות לנאמנות יש לסכום הזכייה שלו חסינות מפני נושים אחרים של החברה; ולחברה יש בסכום זכות חפצא, אמנם שביושר, כך שהוא לא לגמרי לא שלה. לקרוא לעובד "נושה מובטח" אינו מדוייק אפוא אך אינו חוטא למציאות יותר מדי, גם לא מבחינה משפטית.

    הנאמן הקונסטרוקטיבי אכן אינו אמונאי רגיל, מהסיבה שציינת, וגם אינו נאמן שגרתי. עם זאת הוא כן נושא בחובת חשבון מלאה (אקאונטביליות), ככל אמונאי. לכן לא מופרך להתייחס ל-fiduciary ownership.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s