השועל בלול התרנגולות – מי יכול לתבוע נושא משרה בחברה על הפרת חובת זהירות?

בעניין גבריאלי נ' ויזל נדחתה בקשה לאישור תביעה ייצוגית בשם בעלי מניות בחברת פוקס נגד הראל ויזל, שהוא בעל השליטה, דירקטור ומנכ"ל החברה, על יסוד פירסומים כי הטריד מינית נשים במסגרת פעילות החברה. השופטת רונן קבעה, בטעם, כי "הנזק הנטען, ככל שנגרם, הוא נזק לחברה." אלא שלכך הוסיפה דיון אגב אורחא בחריג אפשרי, שבגדרו תהיה לבעלי המניות עילה אישית כלפי נושא משרה, ובו נעסוק הפעם.

נושא משרה, הפוגע שלא כדין בצד שלישי בגדר כהונתו, מקים על החברה ולעתים על עצמו חבות לצד השלישי, ומקים על עצמו חבות לחברה בשל כך. (לעניין זה, ובניגוד להערת אגב של השופטת רונן בנידון, ככלל אין נפקא מינה שעשה זאת לסיפוק דחפים אישיים.) בגין חבותו כלפיה זכאית החברה לתבוע אותו, בעצמה או באמצעות הבאים בנעליה. התנהלות כזאת נטענה בעניין גבריאלי, ועל כן בטעם נדחתה הבקשה, שטענה לזכות תביעה אישית של בעלי המניות.

על אף פשטותה ממבט ראשון, ההבחנה בין תביעה של החברה לבין תביעה אישית של בעל מניות היא מן החמקמקות. בין היתר, מכביד עליה רעיון "הנזק המשתקף" (reflective loss), שלפיו פגיעה בחברה משתקפת מאליה בשווי מניותיה ולכאורה אין בה כדי להקנות לבעל המניות עילה כלפי הפוגע. בפסיקה בישראל מוזכרים יסודות אלה דרך שיגרה (למשל, מגן וקשת בע"מ נ' טמפו תעשיות בירה בע"מ, צאייג נ' קסלמן וקסלמן). לצידם נוהגים בתי המשפט לציין כי ייתכנו להם חריגים; חלקם מוגדרים יותר, כגון כאשר נפגעת זכות חוזית של בעל מניות ובמצבי קיפוח, וחלקם בלתי-מוגדרים לחלוטין ובמוצהר, בחזקת דיה לצרה בשעתה "בנסיבות מיוחדות ביותר", כדברי הנשיא ברק בפרשת דרין נ' חברת השקעות דיסקונט בע"מ.

שני החריגים הראשונים אינם חריגים כלל. הם מתארים מצבים שגרתיים, שבהם יש לבעל מניות עילה אישית מוכרת. עיקר הקושי טמון בחריג נוסף שנזכר בהלכת מגן וקשת, והוא כאשר יש הבדל בין הנזקים שאירעו לבעלי מניות שונים. לגביו הציגה השופטת רונן דיון נרחב אגב אורחא שאותו סיכמה כך:

החריג לכלל לפיו חובת הזהירות של נושא המשרה היא חובה שלו כלפי החברה ולא כלפי בעלי-מניותיה, חל כאשר הנזק שנגרם כתוצאה מהפרת חובה זו לבעלי-המניות איננו נזק משני הנגזר מהנזק שנגרם לחברה, אלא נזק ישיר לבעלי-המניות בחברה. חריג זה חל כאשר הפגיעה נושא הפרת חובת הזהירות היא פגיעה בקבוצה מסוימת של בעלי-מניות ולא פגיעה בשוויה וערכה של החברה שכלל בעלי המניות נפגעים ממנה בעקיפין.

בדברים אלה יש תורפה, עם כל הכבוד, המקשה לראות בהם תיאור מדוייק של הדין. ברובה היא נובעת מאמרות אגב רעועות בפסיקת בית המשפט העליון, ובמיוחד בעניין גדיש קרנות גמולים בע"מ נ' אלסינט. אלא שדרכן של אמרות כאלה להכות שורש עד שקשה לעוקרן (ועניין גדיש גדוש בהן). כאן נציין רק כמה נקודות.

הקושי המרכזי בדברים נוגע לסברה, הנזכרת כמה פעמים, כי נזק מיוחד לבעלי מניות מלמד על הפרת חובת זהירות של נושא המשרה כלפיהם: "כאשר מדובר בנזק שנגרם לא לכל בעלי-מניותיה של החברה אלא רק לחלקם… ניתן לקבוע כי נושא המשרה הפר את חובת הזהירות שלו כלפי בעלי-מניות בחברה ולא רק כלפי החברה." דא עקא, זו מסקנה המניחה את המבוקש. אף אם נגרם נזק (ובנפרד מהשאלה אם משפטית זהו נזק), אין הדבר מעיד על הפרת חובה, ובפרט אין הוא מעיד על עצם קיומה של חובה. השופט ברק הדגיש זאת בעניין עיריית בני-ברק נ' רוטברד:

אילו אחריות ברשלנות הייתה נקבעת אך על-פי יכולת הצפייה, מן הראוי היה להכיר בחובת זהירות מושגית של המזיק (כגון מנהל או צד שלישי) לא רק כלפי החברה, אלא גם כלפי בעל מניותיה. דא עקא, שחובת הזהירות המושגית אינה נקבעת אך על-פי יכולת הצפייה. חובה זו נקבעת על-פי הצורך לצפות, וצורך זה נגזר משיקולים של מדיניות משפטית… שיקולי המדיניות המשפטית בסוגיה זו סבוכים הם.

בעניין רוטברד ובעניין דרין השאיר אפוא השופט ברק את השאלה בצריך עיון. לעומת זאת, מהלך הנמקה משובש בפרשת גדיש עשוי ליצור רושם, שחובה כזו הוכרה בה. בשולי פסק דין ארוך מאת הנשיאה (בדימ') בייניש העיר המשנה לנשיא ריבלין בהערת אגב, כי ל"אינספור העילות" שנתבעו שם "ניתן להוסיף… גם את עילת הפרת חובת זהירות והפרת חובת אמונים". זאת, תוך שהוא מציין שאישור תביעה ייצוגית בעילות אלה הוא בגדר ספק. הספק הזה נשמט בהערה שהוסיפה הנשיאה (בדימ') בייניש לפסק דינה בעקבות הערתו, בסוברה שהיא מצטרפת כביכול לעמדתו. הנשיא גרוניס הסכים לפסק דינה בלא כל הערה.

התוצאה מעוררת אי-נוחות. הרוצה למצוא בפסק דין גדיש אסמכתה לעילה אישית לבעלי מניות על יסוד חובת זהירות כלפיהם, יש לו לכאורה על מה שיסמוך. אלא שעם כל הכבוד, זו משענת קנה רצוץ, מכיוון שאין בה דיון בשאלת היסוד אם נכון להכיר בחובה המושגית, שלא נידונה כלל.

ניקח את התרחיש שתואר בעניין גבריאלי, שבו נגרם נזק מיוחד לקבוצה מסויימת של בעלי מניות כגון המיעוט או בעלי מניות בכורה. כלום נכון להטיל על נושאי המשרה חובה לנהל את החברה תוך מאמץ להמנע באופן סביר מפגיעה בהם דווקא? אני סבור שלא ואכמ"ל, אך מובן שיש כאן קושי. קושי דומה ועמוק יותר מתעורר לגבי חובת האמון. המענה לו ניתן באמצעות הדוקטרינה של איסור משוא פנים (duty of impartiality), אשר משחררת אמונאי מחובה להתנהל כך (ראו בספרי וברשימה קודמת בעקבות זולטי נ' קבוצת דלק בע"מ, שאוזכר בעניין גבריאלי).

בעניין דרין הסתמך הנשיא ברק על פסק הדין המנחה מדלאוור בעניין Tooley v. Donaldson, Lufkin, & Jenrette, Inc. בית המשפט העליון שם אימץ גישה המדגישה את קיומה של חובה לבעל המניות, ודחה את הגישה המתמקדת בפגיעה, בהיותה מבלבלת ולא-מועילה:

The stockholder must demonstrate that the duty breached was owed to the stockholder and that he or she can prevail without showing an injury to the corporation. …

For purposes of distinguishing between derivative and direct claims, we expressly disapprove both the concept of “special injury” and the concept that a claim is necessarily derivative if it affects all stockholders equally.

במשפט האנגלי חלה בסוגייה התפתחות ניכרת, שראוי מאוד לעיין בה. בהלכה המנחה בפרשת Johnson v. Gore Wood & Co בבית הלורדים עמד לורד האטון על העיקרון הבסיסי:

[W]here a shareholder is personally owed a duty of care by a defendant and a breach of that duty causes him loss, he is not debarred from recovering damages because the defendant owed a separate and similar duty of care to the company, provided that the loss suffered by the shareholder is separate and distinct from the loss suffered by the company.

בד בבד, לורד מילט חידד את הנקודה הנוכחית:

If the company has a cause of action, this represents a legal chose in action which represents part of its assets. Accordingly, where a company suffers loss as a result of an actionable wrong done to it, the cause of action is vested in the company and the company alone can sue. … Correspondingly, of course, a company’s shares are the property of the shareholder and not of the company, and if he suffers loss as a result of an actionable wrong done to him, then prima facie he alone can sue and the company cannot.

דברים אלה מבהירים עד כמה רעיון הנזק המשתקף עלול לבלבל. פגיעה בחברה עשויה לבסס עילה של החברה, אולם אותה פגיעה ממש, המתבטאת בירידת שווי מניותיה, עשויה בהחלט לבסס גם עילה לבעל המניות. זאת בתנאי שהנתבע חב כלפיו חובה בקשר לכך בנפרד מחובה לחברה. יש לקוות שהדברים יובהרו גם אצלנו בעתיד.

את פה פעם ראשונה? אתה בא לפה הרבה? – הרשמו לעידכונים בכפתור "הרשמה"!