רישול אופנתי – אשם תורם להפרת חובת אמון של מנהל השקעות

בפרשת משנברג נ' בריק חוייב מנהל השקעות לפצות את התובע בגין נזקים שגרם לו כאשר פעל בחשבונו תוך הפרת חובה חקוקה. מן הנזק שהוכח, בסך כשני מיליון ש"ח, הפחית בית המשפט 30% מחמת אשם תורם שייחס לתובע, אשר נמנע מלהורות לנתבע להפסיק לנהל את חשבונו. לצד העילה של הפרת חובה חקוקה נטענה גם הפרת חובת אמון, אלא שהיא לא נטענה כדבעי כנראה, ולא נידונה כלל, וכך איבד התובע חלק ניכר מהסעד שהיה זכאי לו.

בריק פעל כמנהל השקעות בחשבונו של משנברג במשך כשמונה שנים, וביצע בו פעולות מסחר באופציות שהניבו, כאמור, הפסד כבד למדי. השופטת רונן קבעה כי בפעולותיו התקיימו כל היסודות של עוולת הפרה חובה חקוקה לנוכח כמה הפרות של חוק הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות, בשיווק השקעות ובניהול תיקי השקעות. הפיצוי שנפסק הועמד על 1,421,000 ש"ח, שהם 70% מנזקי התובע שהוערכו ב-2,030,000 ש"ח. זאת, משנקבע כי

התובע צריך היה להבין לפחות משלב מסוים ואילך, כי הוא שם את כספו על קרן הצבי. היה עליו לחדול מלתת אמון בנתבע ולהורות לו להפסיק לבצע פעולות בחשבונו. … אף שהנתבע לא סיפק לתובע את המידע אותו הוא דרש, בחר התובע להמשיך ולאפשר לו לנהל את חשבונו. … אני קובעת כי יש לייחס לתובע אשם תורם בשיעור של 30%.

עד כאן – מהלך שיגרתי של הטלת אחריות בנזיקין. אלא שהתובע טען גם כי "פעולותיו של הנתבע מהוות הפרה של חובת האמון", וכי הן מקימות לו "זכאות לפיצוי מכוח עוולת הרשלנות, מכוח דיני החוזים ומכוח דיני השליחות". בית המשפט פטר טענות אלה בלא דיון:

הוכח שהנתבע הפר את הוראות חוק הייעוץ וכי הפרה זו עולה לכדי עוולת הפרת חובה חקוקה באופן המחייב אותו בפיצוי בגין הנזק שנגרם לתובע כתוצאה מהפרה זו. לכן, אינני סבורה כי יש צורך להוסיף ולבחון את טענות התובע ביחס להפרות הנוספות המיוחסות לנתבע.

עם כל הכבוד, בכך נתפס בית המשפט לטעוּת. פסק הדין אינו מלמד עד כמה פירט ב"כ התובע את העילות החלופיות. יתכן שהסתפק רק באיזכורן כמתואר, ובכך תרם לתקלה. כך או כך, הדברים שנקבעו לגבי העילה הנזיקית אינם תופסים לגבי העילה האמונאית. בעבר עמדנו על הנטייה לכרוך אותן יחד בלא הבחנה (ראו כאן וכאן), אך נטייה זו עומדת בעינה, כמסתבר. לנוכח פסק דין משנברג ראוי לציין את עיקרי הדברים.

מנהל השקעות הוא אמונאי, החב חובת אמון ללקוחו. כך קובע סעיף 11 לחוק הייעוץ; כך נובע מסעיף 1 לחוק הנאמנות; וכך לפי העקרון הכללי בדיני האמונאות, שלפיו מי שנטל על עצמו לפעול בשמו או למענו של אחר תוך הפעלת שיקול דעת נעשה אמונאי שלו (ראו זיאדה נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית, מרק נ' חג'ג' ורשימות קודמות כאן וכאן).

אמונאי המזיק לנהנה אגב הפרת חובת האמון שלו – להבדיל מהיזק מחמת עוולה נזיקית או הפרת חוזה כלפיו – מעורר משטר פיצויים נפרד ושונה מפיצויים בנזיקין ובחוזים. בין היתר, לא יחולו אז מבחני הצפיות המקובלים לתחימת היקף הנזק, והפיצוי לא יופחת בשל התערבות גורם זר. זהו הדין בכל שיטות המשפט המקובל, שבהן יש בו עיסוק ער בשנים האחרונות. זהו הדין גם בישראל, הגם שאינו מוכר באותה מידה. בעניין קרטין נ' עתרת ניירות ערך בע"מ, שעסק במנהל השקעות שהפר את חובת האמון שלו (אך לא אוזכר בעניין משנברג), נפסק אפוא שיש להתעלם מתנודות השוק, שהן גורם מתערב. השופט אנגלרד ציין:

הלקוח עשוי לזכות ביתרון כלכלי ממשי החורג ממידת הפיצויים שהייתה מגיעה לו לפי מבחני הסיבתיות המסורתיים, כי הרי אפשר שהלקוח היה משקיע בשוק גם לולא הפר הנתבע את חובת הנאמנות שלו.

הדין ביחס לאשם תורם דומה – לאמור, אין זה גורם שיש להתחשב בו (אם כי בנקודה זו ייתכנו הבדלים בין השיטות לנוכח הוראות חרותות, כגון באוסטרליה; ראו הרשימה הנזכרת). גם בדין הישראלי אין מקום להתחשבות באשם תורם באמידת הפיצוי בקשר להפרת חובת אמון. הטעם לכך הוא טעם שבמדיניות, המבחין בין תפיסות היסוד של דיני הנזיקין והחוזים לעומת אלה שבבסיס דיני האמונאות (ראו בספרי). בעניין זה שוררת תמימות דעים בשיטות השונות. דברים שאמרה השופטת מק'לכלין בבית המשפט העליון בקנדה בעניין Canson Enterprises Ltd. v. Boughton & Co מאוזכרים אפוא מאז בערכאות הבכירות בכמה מדינות:

The basis of the fiduciary obligation and the rationale for equitable compensation are distinct from the tort of negligence and contract. In negligence and contract the parties are taken to be independent and equal actors, concerned primarily with their own self-interest. Consequently the law seeks a balance between enforcing obligations by awarding compensation and preserving optimum freedom for those involved in the relationship in question, communal or otherwise. The essence of a fiduciary relationship, by contrast, is that one party pledges herself to act in the best interest of the other. The fiduciary relationship has trust, not self-interest, at its core, and when breach occurs, the balance favours the person wronged. …

The danger of proceeding by analogy with tort law is that it may lead us to adopt answers which, however easy, may not be appropriate in the context of a breach of fiduciary duty.

דברים אלה יפים במלואם גם בדין הישראלי. כך, למשל, הבסיס לאשם התורם שנקבע בעניין משנברג רלוונטי לאחריות בנזיקין אך לא בדיני אמונאות. השופטת רונן קבעה, בנזיקין, כי "אף שהנתבע לא סיפק לתובע את המידע אותו הוא דרש, בחר התובע להמשיך ולאפשר לו לנהל את חשבונו." לעומת זאת, אילו נטענה הנקודה ונידונה בדיני אמונאות, היה על בית המשפט לקבוע כי "אף שהנתבע לא סיפק לתובע את כל המידע המהותי, בחר הנתבע להמשיך ולנהל את חשבונו." כל עוד אין להפרת חובת אמון הסכמה תקפה של הנהנה על בסיס גילוי מלא, אין לאמונאי המפר להלין אלא על עצמו, והוא זה ששם את כספו על קרן הצבי. בנסיבות המקרה ההבדל בין הגישות הוא 609,000 שקלים חדשים.

בא לפה הרבה? את פה פעם ראשונה? – הרשמו לעידכונים בכפתור "הרשמה"!