לא רוצה לזמביה – חבות של חברת אם לנזק שגרמה חברת בת באשכול חברות

בפרשת Vedanta Resources PLC v. Lungowe נדרש בית המשפט העליון באנגליה לתביעה שהגישו תושבים ממחוז צ'ינגולה שבזמביה בגין פליטה של מזהמים רעילים ממכרה נחושת במחוזם נגד החברה הזמבזית המפעילה את המכרה ונגד חברה אנגלית השולטת בה. כנגד שתי החברות נטענו עילות של רשלנות והפרת חובה חקוקה. בהטילו אחריות אישית על חברת האם לפי עקרונות יסוד בנזיקין, מזכיר בית המשפט את קיומה של חלופה פשוטה וישירה להרמת מסך כלפי חברת אם באשכול חברות.

חברת וודאנטה היא חברת החזקות אנגלית שמניותיה נסחרות בלונדון. הסגל שלה כולל 19 איש, ובכללם שמונה דירקטורים, החולשים על כ-82,000 עובדים בחברות המוחזקות. החברה שולטת בכמה חברות בתחום המחצבים, נפט ואנרגיה ברחבי העולם. בין היתר היא שולטת, בשירשור, בחברה הציבורית הזמבזית, שבה מחזיקה גם ממשלת זמביה גוש מניות משמעותי. התובעים העדיפו להגיש את התביעה דווקא באנגליה, וטעמיהם עימם.

העילה כלפי חברת האם התבססה על "הרמה הגבוהה מאוד של שליטה והַכְוונה ש[חברת האם] נקטה במועדים הנוגעים בדבר ביחס לפעילות הכרייה של [חברת הבת] ולציות של [חברת הבת] לתקנים החלים בדבר בריאות, בטיחות וסביבה." לאור זאת, טענו התובעים, חלה על חברת האם חובת זהירות ישירה כלפיהם, שאותה הפרה ברשלנותה.

בית המשפט ציין תחילה, כי עצם השליטה בחברת הבת אינה מקימה חובת זהירות באשר לפעולות של חברת הבת:

[T]he liability of parent companies in relation to the activities of their subsidiaries is not, of itself, a distinct category of liability in common law negligence. Direct or indirect ownership by one company of all or a majority of the shares of another company (which is the irreducible essence of a parent/subsidiary relationship) may enable the parent to take control of the management of the operations of the business or of land owned by the subsidiary, but it does not impose any duty upon the parent to do so, whether owed to the subsidiary or, a fortiori, to anyone else.

לאחר שעמד, כמתבקש, על המגוון האינסופי של מערכות יחסים בין חברות אם ובת, קבע בית המשפט אימתי קביעה של מדיניות ברמת אשכול החברות עשויה להקים אחריות לחברת האם:

Even where group-wide policies do not of themselves give rise to such a duty of care to third parties, they may do so if the parent does not merely proclaim them, but takes active steps, by training, supervision and enforcement, to see that they are implemented by relevant subsidiaries. Similarly, it seems to me that the parent may incur the relevant responsibility to third parties if, in published materials, it holds itself out as exercising that degree of supervision and control of its subsidiaries, even if it does not in fact do so. In such circumstances its very omission may constitute the abdication of a responsibility which it has publicly undertaken.

פסק דין Vedanta מספק תיזכורת חשובה לכך שקיימות חלופות קונוונציונליות להרמת מסך באשכול חברות. הרמת מסך היא חלופה לא-קונוונציונלית. הפעלתה מאיינת, או לפחות משעה, את האישיות המשפטית הנפרדת של החברה בכך שהיא יוצרת יריבות משפטית אד הוק בין התובע לבין בעלי המניות. זהו צעד חריף, שמשיג אמנם תוצאה רצויה בנסיבות המקרה, אך ככל כלי לא-קונוונציונלי, יש לו השלכות מערכתיות שליליות בכך שהוא מערער את מוסד התאגיד כאישיות משפטית.

הדין הישראלי נותן מענה לקושי הזה בכמה דרכים. בין היתר, בתי המשפט שבים ומדגישים את חריגותו של סעד-עזר זה ואת הצורך לנקוט איפוק בנתינתו. סעיף 6 לחוק החברות משקף גישה דומה בקובעו מערך נפתל של תנאים, שאמורים להבטיח כי "פלוני עשה שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה באופן פסול, המצדיק כי הוא יעמוד באופן אישי מול בעל דינה של החברה", כדברי השופטת חיות בעניין ר-צ פלסטק בע"מ נ' איפראימוב (ראו רשימה קודמת ומאמר). התוצאה היא דוקטרינה חיונית אך עמומה ולא-וודאית.

הרמת מסך מוכרת בדין האנגלי, אולם השימוש בה פחות שכיח מאשר בדין הישראלי. בית המשפט העליון באנגליה אישרר את הדוקטרינה לאחרונה בעניין Prest v. Petrodel Resources Ltd. בהערת אגב נוקבת מתח שם לורד סאמפשן ביקורת על עצם קיומה, לא מן הנימוק השגור של אי-וודאות בהפעלתה אלא מטעם מהותי – מכיוון שהיא מקנה לתובע מעמד של נושה מובטח על בסיס אקראי לחלוטין. זו טענה נכוחה וקשה, שראוי לתת עליה את הדעת גם אצלנו.

הטלת אחריות על חברת האם באשכול חברות במתכונת של הלכת Vedanta תואמת במלואה את הדין הישראלי. מבחינת דיני הנזיקין, עוולת הרשלנות אצלנו דומה לעילה האנגלית. כפי שהעיר בית המשפט שם, היסודות המרכזיים בה הם צפיות, קירבה וסבירות (ראו Caparo Industries plc v. Dickman והשוו ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש). ההבדלים בין הדינים בהקשר זה הם בעיקרם הבדלים מסדר שני. מבחינת טעמי מדיניות, יש להלכת Vedanta יתרון ניכר על פני הרמת מסך בכך שהיא אינה מצריכה קביעה כי יש פְּסוּל נורמטיבי – שימוש "לרעה" דווקא (abuse) – ביישום פעיל של מדיניות ברמת אשכול החברות בידי חברת האם. לאכיפת מדיניות אחידה ברמת הקבוצה יכולים להיות טעמים עסקיים טובים, ואין זה רצוי להכתים אותה כפסולה רק לשם הבטחת סעד לתובע הראוי לו.

נסיים בשיר הנושא.

באה לפה הרבה? אתה פה פעם ראשונה? – הרשמו לעידכונים בכפתור "הרשמה"!