חברה אחות לנו קטנה – שלילת רווח מנושא משרה מפר לידי חברה שלא ניזוקה

בפרשת Parr v. Keystone Healthcare Ltd נידונה מערכת נסיבות פשוטה אך מעניינת, שבה דירקטור הפר חובת אמון כלפי החברה שבה כיהן, אך את הרווח בקשר להפרה הפיק מחברה אחות. תביעתה של החברה הניפרת לשלילת הרווח הוכרה. פסק הדין מחדד את ההבדל בין תביעת חשבון בדיני אמונאות לבין תביעת נזק או תביעת השבה בעשיית עושר ולא משפט – הבדל שבתי המשפט אצלנו אינם משגיחים בו לא פעם, ומכאן חשיבותו.

קולין פַּאר החזיק עם שני שותפים במניות של חברת קיסטון, וגם כיהן בה כדירקטור. הוא פרש מהחברה ומכר את מניותיו במחיר מוסכם לחברה אחות שהחזיקו שותפיו. בהסכם בעלי המניות ובתקנון של קיסטון היתה תניית bad leaver, המפחיתה ב-50% את התמורה שיקבל "פורש רע" תמורת מניותיו. התברר שהפורש אכן היה "רע", שכן הפר חובת אמון לחברה, כך שהתמורה שקיבל עבור מניותיו הייתה כפולה מזו שהיה ראוי לה. קיסטון תבעה אפוא את מחצית הסכום. פאר טען מנגד, כי אמנם הפר לקיסטון חובת אמון, אך את הרווח הפיק מן החברה האחות, ובכל מקרה קיסטון הייתה משלמת את אותו סכום כך שלא ניזוקה.

את פסק דינו של בית המשפט לערעורים השתית לורד לוויזון על עקרון היסוד שנקבע בפרשת Regal (Hastings) v. Gulliver, כי לתביעת חשבון ושלילה די בכך שהאמונאי הפיק רווח בקשר להפרת חובתו:

The rule of equity which insists on those, who by use of a fiduciary position make a profit, being liable to account for that profit, in no way depends on fraud, or absence of bona fides; or upon such questions or considerations as whether the profits would or should otherwise have gone to the plaintiff, or whether the profiteer was under a duty to obtain the source of the profit for the plaintiff, or whether he took a risk and acted as he did for the benefit of the plaintiff, or whether the plaintiff has in fact been damaged or benefited by his action. The liability arises from the mere fact of a profit having, in the stated circumstances, been made. The profiteer, however honest and well-intentioned, cannot escape the risk of being called upon to account.

לנוכח הלכת FHR European Ventures LLP v. Cedar Capital Partners LLC, העיר בית המשפט כי הדבר דומה לתביעה בגין שוחד, שבה האמונאי אינו חב למשחד חובת אמונאות:

The fact that the money has been paid by a third party to whom no fiduciary duty is owed makes no difference.

הדברים שלעיל הם בגדר מושכלות יסוד בדיני האמונאות, ופסק דין Parr רק מבהיר את הקיים. כך גם בדין הישראלי, ולמעשה, רוב הדברים והאסמכתות להם כבר אומצו אצלנו. בין היתר, הוסבר בהלכת בוכבינדר נ' הכנ"ר, כי נזק אינו יסוד באחריות להפרת חובת אמון. בפרשת ביטון נ' פאנגאיה נדל"ן בע"מ נפסק, לנוכח הלכת Gulliver, כי גם קשר סיבתי אינו נמנה עם יסודות העילה – כלומר, ההפרה מושלמת אף אם יוכח שאלמלא ההפרה התוצאה הייתה זהה. ובעניין דה לנגה נ' החברה לישראל בע"מ הוטלה אחריות על נושאי משרה, תוך איזכור הלכת FHR, הגם שטובת ההנאה האסורה – שם: שוחד אזרחי – צמחה להם מבעל השליטה ולא מהחברה שבה כיהנו. זאת, אגב, תוך שהם פועלים לטובת החברה – כלומר, מבלי להזיק לה. עניין Parr דומה אפוא במיוחד לפרשת דה לנגה (ראו רשימה קודמת).

בנקודה אחת בתי המשפט בארץ עדיין מתקשים, עם כל הכבוד, והיא ההבחנה בין דיני אמונאות לדיני עשיית עושר ולא במשפט. בערעור ורדניקוב נ' אלוביץ', למשל, אמר השופט עמית כי "חובת האמונים והנאמנות נתפשה כמבוססת בעיקרה על דיני עשיית עושר ולא במשפט." בעניין דה לנגה טען המבקש כדבעי לסעד של חשבון ושלילה, אך השופטת רונן קבעה כי יש לאמוד את הסעד לפי דיני עשיית עושר (לדיון ראו נקודות קודמות כאן, כאן וכאן). על רקע זה ראוייה לציון הבהרתו של לורד לוויזון, בעקבות הלכת Murad v. Al Saraj, כי התביעה לחשבון ושלילה אינה לפיצוי ולא להשבה:

It is thus clear on authority … that the ‘no conflict’ rule is neither compensatory nor restitutionary; rather, it is designed to strip the fiduciary of the unauthorised profits he has made whilst he is in a position of conflict.

דיני עשיית עושר ולא במשפט ודיני אמונאות הם גופי דינים נפרדים במשפט האזרחי. לכל אחד מהם תכלית שונה, ונובעים מהם כללי התנהגות שונים, סעדים אחרים ואף כללי דיון וראיות נפרדים. חרף השוני, בחיי המעשה יש לעתים חפיפה בין מערכות הנסיבות שמצמיחות עילות לפי שני הדינים (ראו נא בספרי). יתכן שזו אחת הסיבות לקושי להבחין ביניהם. מכל מקום, נסיבות פרשת Parr מדגימות את התועלת המעשית בהבחנה: שם מקור ההתעשרות והזכאי לסעד הם תאגידים נפרדים. בעוד העילה האמונאית מושלמת, עילה בעשיית עושר אינה יכולה להשתכלל (אף כי בדוחק ניתן אולי לטעון ל"השבה הרתעתית" למשלם לפי הלכת אגריפרם אינטרנשיונל בע"מ נ' מאירסון). אין מניעה אפוא לטעון ולהכריע בדיני עשיית עושר מקום שהדבר אפשרי, אך הדבר אינו מייתר טיעון והכרעה בדיני אמונאות.

אתה פה פעם ראשונה? את באה לפה הרבה? – הרשמו לעידכונים בכפתור "הרשמה"!