זה הגדול קטן יהיה – חובת הגילוי של דירקטור לבעלי מניות

בעניין זהבי נ' שפרעם טענו בעלי מניות בחברת הזנק לציוד רפואי שהדירקטורים הפרו את חובת האמון כלפיהם, שעה שנמנעו במודע ובמכוון מלמסור להם מידע מלא ומדוייק בדבר מצבה של החברה ושל המוצר שפיתחה, עד שזו הגיעה לפירוק מרצון. בדחותו את התביעה חידד סגן הנשיא כבוב את היקפה של הלכת קוט נ' עיזבון איתן בדבר חובת אמון אישית של דירקטור לבעל מניות, אשר טיבה בדין הישראלי אינו ברור לגמרי.

החברה עסקה בפיתוח מוצר לטיפול בבעייה בניתוחי הקטנת והרמת חזה, המתבטאת בצניחת החזה לאחר הניתוח. המוצר שפיתחה הוא שתל סיליקון, המוברג בברגים לצלעות המטופלת ומונע את הבעייה האמורה. החברה נתקלה בקשיים שונים, עד שפורקה מרצון. התובעים טענו שהדירקטורים לא הודיעו להם בזמן אמת שהחברה נמצאת במשבר, משום כך הם לא בחנו כיצד להתמודד עימו, וכך נמנע דיון באפשרות להציל חלק מהכספים שהושקעו בחברה.

התובעים גרסו שלפי הלכת קוט, מוטלת על נושאי המשרה חובה לספק לבעלי המניות מידע בכל הקשור לענייני החברה ולפעילותה מעבר לזכות למידע אשר קיימת לבעלי המניות בחברה מכוח הדין. סגן הנשיא כבוב ציין תחילה, שזכותם של בעלי מניות בחברה למידע הנוגע אליה קבועה בסעיפים 184-185 לחוק החברות. את הלכת קוט איבחן בכך שכאן "הדירקטורים הנתבעים לא פנו אל התובעים בהצעה לביצוע פעולה מסוימת הקשורה בענייני החברה ואשר מחייבת הפעלת שיקול דעת, וכן לא סיפקו להם ייעוץ כיצד לנהוג", ובכך שאין מדובר בחברה פרטית קטנה אלא בחברה בעלת עשרות בעלי מניות, ולמרבית תובעים לא היה קשר עם הדירקטורים:

אם כן, לא מצאתי לנכון לקבוע כי התקיימו בענייננו נסיבות מיוחדות המגבשות חובת אמון אשר חלה על הנתבעים כלפי התובעים. לאור זאת, לא עומדת לתובעים כבעלי מניות עילת תביעה ביחס להפרה לכאורה של חובת האמונים על ידי הנתבעים כדירקטורים, שכן האחרונים חבים בחובה זו כלפי החברה.

התביעה נדחתה אפוא, ובטעם. בשורות הבאות ננעמוד על מקורה של חובת הגילוי לבעלי מניות לנוכח הלכת קוט ועל הקושי  בעמדת התובעים לאורו.

בעלי מניות הם יצורים חלשים. יפות לכך מילותיו של לורד וולדמורט באחת הפרשות באומרו “so weak, so… vulnerable”. זכויותיהם בחברה מעוגנות בחוק ובתקנון, וככלל, יש להן אופי חוזי. כך גם זכותם למידע, שכפי שציין סגן הנשיא כבוב, מוסדרת בהוראות החוק. בפרט, בדין הישראלי בעלי מניות אינם נהנים ביחסי אמונאות מול החברה או נושאי המשרה, ואלה אינם חבים להם חובת אמון אלא לחברה בלבד.

לפרופוזיציה הכללית הזו יש מעין-חריג מדומה, כאשר בין בעל המניות לדירקטור יש יחסי אמונאות מטעם אחר לפי דיני האמונאות הכלליים – למשל, כאשר דירקטור משמש כשלוח של בעל מניות (ראו עזבון שעיה נ' בית טלטש בע"מ), או כאשר חרף המסגרת התאגידית, בפועל יש בין הצדדים יחסי שותפות, שהם יחסי אמונאות מובהקים מקדמת דנא, כגון בחברה פרטית קטנה. גם על זאת עמד סגן הנשיא כבוב. תיאור מצבים כאלה כ"מיוחדים", כפי שעשתה השופטת פרוקצ'יה בעניין קוט, אינו מדוייק, עם כל הכבוד, ואינו תואם את הדין האנגלי שהיא עצמה סקרה שם (ראו Peskin v. Anderson וביתר פירוט בספרי). אלה אינן נסיבות מיוחדות כלל אלא פשוט נסיבות לא-תאגידיות החלות במקביל לנסיבות התאגידיות. (חריג "אמיתי" לכאורה וקשה יותר נוגע לחובת אמון כלפי המיעוט, ולא נעסוק בו; ראו נא בספרי וברשימה קודמת).

המצב בדין האמריקאי שונה. בדלאוור קובעת ההלכה המנחה בעניין Guth v. Loft, Inc, כי “Corporate officers and directors … stand in a fiduciary relation to the corporation and its stockholders”. חובה זו אינה מופנית לבעלי מניות מסויימים אלא לבעלי המניות כקבוצה. החפיפה המוחלטת בין החברה לבעלי המניות בהקשר זה היא פרופוזיציה מוקשה, שהדין האנגלי והדין הישראלי אינם מחזיקים בה. לפחות מבחינה זו צדק השופט עמית בערעור ורדניקוב נ' אלוביץ', כאשר העיר כי "ההבחנה בין טובת החברה לטובת בעלי מניותיה היא הבחנה יסודית הפורטת על מערכת העצבים המרכזית של דיני התאגידים."

על רקע זה מכירות שיטות המשפט המקובל המרכזיות בחובת גילוי מלא בגדר חובת האמון של נושא משרה, ובכלל זה גם כלפי בעלי המניות כקבוצה (ראו הפניות ברשימה הקודמת הנזכרת). לפיכך אין מניעה להכיר בה גם בדין הישראלי. לדעתי, כך יש לפרש את הלכת קוט, למרות שפסק הדין עצמו כרך יחד כמה סוגים של חובת גילוי, שחלקם אינם רלוונטיים (ראו רשימה קודמת).

נשוב לעניין זהבי. בעקבות פסק דין קוט מזכיר בית המשפט שני מקורות לחובת גילוי לבעלי מניות: כאשר החוק קובע זאת, וכאשר נושאי המשרה פונים לבעלי המניות בהצעה לפעול. אלא שזו אינה רשימה ממצה. בעניין Malone v. Brincat הבהיר בית המשפט העליון בדלאוור, כי דירקטור כפוף לחיובי האמונאות שלו בכל עת שהוא פועל בגדר משרתו, והם אינם חלים לסירוגין. לפיכך, חלה עליו חובת גילוי מלא כל אימת שהוא פונה לבעלי המניות, אף אם הדבר אינו במסגרת הקבוע בחוק ולא בקשר להצעה לפעול – לאמור, בדיווח וולונטרי:

The shareholder constituents of a Delaware corporation are entitled to rely upon their elected directors to discharge their fiduciary duties at all times. Whenever directors communicate publicly or directly with shareholders about the corporation’s affairs, with or without a request for shareholder action, directors have a fiduciary duty to shareholders to exercise due care, good faith and loyalty.

הלכה זו, שלדעתי תופסת גם בדין הישראלי, מצביעה על הטעות בעמדת התובעים בעניין זהבי. בהעדר חובת גילוי לפי חוק או פנייה לפעול או עצה ובהעדר פנייה וולונטרית, נושא משרה אינו מפר את חובת האמון שלו כאשר אינו מוסר גילוי מלא לבעלי המניות. בשונה מחובת הדיווח בדיני ניירות ערך (ובכפוף לתקנון), דירקטורים בחברה פרטית אינם חייבים לבעלי המניות גילוי מלא על משבר בחברה או על התפתחויות מהותיות אחרות בעסקיה עד למועד הדוחות השנתיים, ואף זאת במתכונת הקבועה בדין, או עד שיפנו אליהם ביוזמתם, עם או בלי הצעה לפעול. בכך נבדלת חברה פרטית מחברה ציבורית. השאלה שמוטב לשאול בעתיד אינה אם מדובר ב"מצב מיוחד" (שכמוה כשאלה אם מדובר ב"ילד מיוחד") אלא אם בנסיבות המקרה חלה חובת אמון שגם הופרה.

אתה בא לפה הרבה? את פה פעם ראשונה? – הרשמו לעידכונים בכפתור "הרשמה"!