תום לב זה לחלשים – האם יש חובות אמונאות במשא ומתן לקראת הסכם עורך דין-לקוח?

כל דרדק משפטי יודע לומר, שבמשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה חייב אדם לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב, ולהוסיף לכך שעקרון תום הלב קובע תקן התנהגות תובעני פחות מעקרון הנאמנות ביחסי אמונאות – "אדם" ולא "מלאך". אך מהו תקן ההתנהגות הנדרש במשא ומתן לקראת כינון יחסי אמונאות? בפרשת Rahme v. Benjamin & Khoury Pty Ltd נקבע לאחרונה, שמשרד עורכי דין הפר חובות אמונאות כבר בשלב המשא ומתן, כאשר נמנע מלתת ללקוחה עתידית גילוי מלא על עניין ממוני שהיה לו בהתקשרות. רשימה זו בוחנת האם הלכה זו חלה בדין הישראלי.

משרד עורכי דין טיפל בהליכי תביעה של שתי חברות משפחתיות, שלימים הגיעו לחדלות פירעון. התובעת, רעייתו של מנהל החברות, ניאותה לשאת בכל ההוצאות המשפטיות בתיק. לפני שחתמה על הסכם לקוח עם המשרד, הפנה אותה השותף המטפל בתיק לקבלת ייעוץ עצמאי מעורך דין שלישי, אך הלה הבהיר לה ולמשרד כי אינו יכול לייעץ לגבי סיכויי התביעה. לאחר ששילמה חלק מההוצאות, הגישה הגברת תביעה להחזרת כל הסכומים ששילמה בטענה שהמשרד הפר כלפיה חובות אמונאות של עורך דין.

על הפרק עמדו אפוא שתי שאלות: ראשית, האם חיובי אמונאות חלים כבר בעת המשא ומתן לקראת כינון יחסי אמונאות (כאן – יחסי עורך דין -לקוח); ושנית, אם כך, האם הייתה הפרה?

בית המשפט לערעורים בניו סאות' וויילס השיב בחיוב לשתי השאלות. תחילה קבע כי

[F]iduciary duties may, and ordinarily will, be owed in the course of negotiations for and steps taken to establish a fiduciary relationship. Thus, such duties will be owed in respect of the entry into a solicitor/client relationship, that being undoubtedly fiduciary in character. …

The salutary effect of fiduciary duties would be considerably diminished if soon-to-be fiduciaries could ignore conflicts of interest, or fail to disclose material facts, in the creation of their fiduciary relationships.

בית המשפט הביא כמה אסמכתות לקביעה זו. מביניהן נציין כאן את הלכת United Dominions Corporation Ltd v. Brian Pty Ltd מבית המשפט העליון של אוסטרליה, שדנה בתחולת חובות אמונאות במשא ומתן לקראת יצירת שותפות. שם נקבע כי

A fiduciary relationship can arise and fiduciary duties can exist between parties who have not reached, and who may never reach, agreement upon the consensual terms which are to govern the arrangement between them. In particular, a fiduciary relationship with attendant fiduciary obligations may, and ordinarily will, exist between prospective partners who have embarked upon the conduct of the partnership business or venture before the precise terms of any partnership agreement have been settled.

בית המשפט בפרשת Rahme הוסיף וקבע, שמשרד עורכי הדין הפר את חובת האמונאות שלו כשלא נתן לתובעת גילוי מלא ביחס לתביעה שניהל. למשרד היה עניין ברור בכך שיימצא מקור לתשלום שכר הטרחה שלו, והוא אף הפגין מודעות לעניין כשהפנה אותה לעורך דין אחר. אולם בכך, הדגיש בית המשפט, המשרד לא יצא את ידי חובתו. הדרך היחידה להכשיר את ההפרה היא בהסכמה מיודעת במלואה (fully informed consent), וזו תלויה בגילוי מלא, שלא התקיים.

הגיונה של ההלכה תופס במלואו בדין הישראלי ויש לצפות שהיא תוחל גם אצלנו, שכן היא מבוססת על עקרונות זהים החלים בדין הישראלי ובדין האנגלו-אוסטרלי. כפי שעולה מפסק הדין, תכליתן של חובות האמונאות תסוכל אם לא יינתן להן תוקף כבר בשלב המשא ומתן לקראת כינון יחסי האמונאות.

נניח למשל שבמשא ומתן לקראת יצירת יחסי עורך דין-לקוח הייתה חלה רק חובת תום הלב הכללית לפי סעיף 12 לחוק החוזים. חובה זו מצמיחה בין היתר חובת גילוי, אלא שזו חובת גילוי מוגבלת, המתירה לשמור על חיסיון של אינטרסים פרטיים של הצדדים. זאת לעומת יחסי אמונאות, המחייבים "כנות שלמה והתגלות מוחלטת" (הסס נ' לסלו). לפיכך, כביכול, יוכל עורך הדין להסתיר עניין אישי שיש לו בהתקשרות עד לשיכלולה. דא עקא, באותו רגע הוא יידרש לתת גילוי מלא של כל פרט מהותי, ובכלל זה עניינו האישי, שאם לא כן יימצא מפר את חיוביו, וללקוח תקום זכות לבטל את ההתקשרות לאלתר. הפירכה שבהסדר היפותטי כזה ברורה מאליה.

מעבר לזהות בין עקרונות הדינים, יש לעמדה זו גם עוגנים פוזיטיביים חלקיים. בעניין נהוראי ובניו בע"מ נ׳ ריינגבירץ נטען כי תום לב עילאי (uberrima fides לדוברי הלהג) – אמונאי במשמע – נדרש כבר בעת יצירתם של קשרי שותפות ולא רק בעת ניהולה, על בסיס סימוכין שאוזכרו בעניין United Dominions. בית המשפט העליון לא דחה את הטענה אך גם לא הכריע בה.

בעניין מגן נ' אוליצקי כריה (1990) בע"מ נפסל מבקש אישור להגיש תובענה ייצוגית, אשר לא גילה שהוא עבריין מורשע, שנקבע לגביו כי הוא סובל מהפרעת אישיות נרקיסיסטית ו"אין ספק כי ראוי להרחיקו מפעילות שוק ההון". ברשימה קודמת טענתי, שאת התוצאה ניתן להסביר רק על יסוד הפרה של חובת גילוי וחובת תום לב של אמונאי לנוכח מעמדו של תובע מייצג ככזה, שכן חובת תום הלב הכללית כנראה אינה דורשת גילוי של פרטים רגישים כאלה. בהקשר הנוכחי מדגישה פסילת המבקש שם כבר בשלב המועמדות, שחובת הגילוי המלא חלה עוד לפני הכהונה כתובע מייצג; מכאן ההיקש המתבקש לחובת גילוי מלא במשא ומתן לכינון יחסי אמונאות.

הערה: שלכם בנאמנות חיווה בעבר את דעתו בנקודה הנידונה כאן.

באה לפה הרבה? אתה פה פעם ראשונה? – הרשמו לעידכונים בכפתור "הרשמה"!

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s