אָשַׁמְתִּי! – הפחתת פיצויים לנהנה מחמת אשם תורם בקשר להפרת חובת אמון

שני פסקי דין שניתנו בחודש החולף ועוד אחד מן הקיץ האחרון מעלים שוב על הפרק שאלה, המוכרת לקוראי "הנקודה": כלום ראוי להפחית פיצויים המגיעים לנהנה, שחובת אמון כלפיו הופרה, מחמת אשם תורם מצידו? בכל המקרים השיבו בתי המשפט לכך בחיוב, ובכולם, עם כל הכבוד, יש יסוד לחלוק על התוצאה ועל הדרכים השונות שבהן הגיעו אליה. בכך ובסיבות לכך נעסוק הפעם.

בעניין הר נוף נ' שמואלי מסר התובע לנתבעים כ-1.2 מיליון דולר על מנת שינהלו עבורו השקעות בנדל"ן ברומניה, תוך הבטחה שההשקעה תוחזר במלואה בצירוף תשואה ראויה. ההבטחה הופרה, ונקבע שהתובע זכאי לבטל את הסכמי ההשקעה מחמת הטעייה, רשלנות, מצג שווא והפרת חובת אמון, ולכן זכאי הוא להשבת כספי השקעתו. ואולם, דרישת התובע לפיצוי בגין מניעת רווחים או ריבית חריגה נדחתה "מחמת אשם תורם שמן הראוי ליחס לו בהתנהלותו הרשלנית, משבחר ללכת שבי אחר דוד וצדוק בעיניים עצומות."

בעניין ‏ד.ז. שטגר בע"מ נ' לב נענו התובעים להצעת הנתבע לנהל עבורם תיק השקעות ומסרו לו לשם כך 250,000 ש"ח. הכסף אבד כתוצאה מהשקעה באופציות. בית המשפט מצא בהתנהלות הנתבע הפרת חובה חקוקה והפרת חובת זהירות, וכן מצא הפרת חובת אמון, בין היתר מכיוון שהנתבע פעל בניגוד עניינים ודיווח דיווחים כוזבים. לפיכך נקבע, כי "בהתאם להוראות סעיף 9 לחוק השליחות, זכאים התובעים 'לתרופות הניתנות בשל הפרת חוזה'. דהיינו, פיצויים בעד הנזק שנגרם לתובעים אותו ראה הנתבע או היה עליו לראות עקב ההפרה ותוצאותיה, כאמור בסעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה)." מכיוון שהתובעים לא פנו לנתבע כדי לברר אי-התאמות בדיווחים שקיבלו, יוחס להם אשם תורם בשיעור של 50%.

בפרשת Double U Trading Fund נ' אפיק פעל עורך דין כנאמן בעסקה, ונקבע כי הפר את חובות הנאמנות שלו, בין היתר, מכיוון שפעל בניגוד להוראות הנאמנות, פעל בעסקות נוספות כמייצג של צד אחד, או של צד אחר או של שניהם, ועוד. בית המשפט החיל את סעיף 12 לחוק הנאמנות, הקובע אחריות על נזק שנגרם עקב הפרה, ובחן את הקשר הסיבתי לנזק לפי המבחנים המקובלים בנזיקין (אלמלא, צפיות וכו'). בד בבד, יוחס לתובעת אשם תורם בשיעור של 30%, וזאת "לאור המודעות שלה לסיכוני העסקה".

שלושת פסקי הדין מעוררים שתי סוגיות, הקשורות זו לזו: ראשית, טיבו של משטר הסעדים (ופרט, פיצויים) בקשר להפרת חובת אמון; ושנית, מקומה של טענת אשם תורם בהקשר זה. נפתח בשנייה, העומדת במוקד רשימה זו, ובהמשך נוסיף כמה מילים על הראשונה.

בהלכת בוכבינדר נ' הכנ"ר ציין הנשיא ברק מושכלות יסוד שטוב להזכירן:

חובת האמונים קובעת רמת התנהגות בין דירקטור לחברה, כאשר הדירקטור צריך להעמיד בראש דאגותיו את אינטרס החברה ולא את האינטרס האישי שלו. חובת האמונים אינה מבוססת על קיומה של יריבות בין הדירקטור לחברה. חובת האמונים מבוססת על קיומו של אינטרס אחד בלבד הראוי להגנה, והוא אינטרס החברה.

בכך נבדלת חובת האמון מחיובי יסוד אחרים במשפט הפרטי, ובמיוחד חובת הזהירות וחובת קיום חוזה בתום לב. במערכות היחסים הבסיסיות האלה יש לשני הצדדים אינטרסים לגיטימיים הראויים להגנה, אף כאשר אחד מפר ואחד ניפר. לא כך ביחסי אמונאות, שבהם האמונאי מתמסר לחלוטין לעניינו של הנהנה, והנהנה מתמסר לחלוטין לכוחו של האמונאי. כאמור, ביחסי אמונאות יש אינטרס אחד בלבד הראוי להגנה, והוא אינטרס הנהנה.

כפועל יוצא מכך, מוכרת אצלנו דוקטרינה של אשם תורם בנזיקין משכבר (סעיף 68 לפקודת הנזיקין), ובחוזים מוכרת חלוקת אחריות מאז הלכת Eximin S.A נ' טקסטיל והנעלה איטל סטייל פראררי בע"מ. סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט מבטא גישה דומה, בהכירו בכך ששיקולי צדק עשויים להפחית מחיוב ההשבה של המתעשר. לעומת זאת, בדיני אמונאות אין מקום לגישה כזו לאור האמור לעיל. חובת אמון והטלת נטל על הנהנה להשגיח על האמונאי או להזהר מפניו הן תרתי דסתרי.

למיטב ידיעתי, סוגייה זו עדיין לא הוכרעה בפסיקת בית המשפט העליון, ואין לדעת כיצד תוכרע. פתח תקווה לכך שתוכרע כראוי נמצא בהלכת קרטין נ' עתרת ניירות ערך בע"מ, שבה נפסק שאין להתחשב בגורם זר צפוי באמידת הנזק בקשר להפרת חובת אמון. אם בתרומת נזק של גורם חיצוני אין להתחשב, דומה שמקל וחומר אין להתחשב בזו של הנהנה.

העמדה במשפט המשווה תואמת כללית את העמדה המוצגת כאן. עמדנו עליה ברשימות קודמות (כאן וכאן), ולא נחזור על הדברים. חידוש חשוב התחדש לאחרונה בדין האוסטרלי, שבו יש חיקוק בדבר אשם תורם הנראה לכאורה רלוונטי אך לשונו עמומה. בעניין Rahme v. Benjamin & Khoury Pty Ltd קבע כעת בית המשפט, כי הוא אינו חל כעניין עקרוני – דהיינו, כי “as a matter of principle a defence of contributory negligence is not available as an answer to a claim for breach of fiduciary duties”.

לנוכח ריבוי הפסיקה הישראלית החוזרת על העמדה המוקשה הנזכרת, עם כל הכבוד, ניתן לתהות מדוע בתי המשפט שבים ונוקטים אותה. בשורות הבאות אציע בקצרה ובזהירות הראוייה שני גורמים.

הגורם הראשון במעלה לתקלה המתוארת הוא, ללא ספק, לשונן המשובשת של הוראות הסעדים בחקיקה האזרחית – בעיקר סעיף 9 לחוק השליחות וסעיף 256 לחוק החברות הנסמך עליו וכן סעיף 12 לחוק הנאמנות. הוראות אלה מפנות בניסוחים שונים לתרופות או לפיצויים "בשל הפרת חוזה". אין תימה אפוא, שבדומה לקביעה בעניין ד.ז. שטגר, היו בתי משפט שראו בכך הפנייה לסעדים חוזיים או הישוו בין הפרת חובת אמון להפרת חוזה (ראו ליברמן נ' תדביק בע"מ; ורדניקוב נ' אלוביץ'; לדיון ראו בספרי). למעשה, הדברים אינם כך. אלה חיובים שונים, והסעדים על הפרת חובת אמון אינם מוגבלים לסעדים חוזיים או בעשיית עושר, אלא הם אלה הניתנים בדיני האמונאות. בית המשפט העליון היה ער לכך בהלכת קרטין הנזכרת, ובפרשת קוגלר נ' שוסהיים הבהיר בתקיפות, שהגבלה לסעדים הנקובים בחוק אינה עומדת במבחן ההיגיון.

גורם נוסף, הקשור כנראה לגורם הראשון, נעוץ בכך שבתי המשפט הדנים בהפרת חובת אמון לעיתים כורכים זה בזה ולעיתים מחליפים בין סעדים על עילות בנזיקין, בחוזים, בעשיית עושר ובאמונאות. זאת, בדרך כלל, כאשר הצדדים אינם טוענים כדבעי להבחנה ביניהן, אך לעיתים אפילו לנוכח טיעון ממוקד לסעדים אמונאיים (ראו למשל כאן, כאן וכאן). הסיבות לכך ראויות לדיון נפרד, אך מבחינה פוזיטיבית, משטענוֹ חיטים, אין מקום להודות לו בשעורים.

תודה לעמיתה ששלחה לי את אחד מפסקי הדין.

נסיים בשיר הנושא ובגירסת המקור האגדית, המתעלה עליו. ולהשומע ינעם.

באה לפה הרבה? אתה פה פעם ראשונה? – הרשמו לעידכונים בכפתור "הרשמה"!