שניים סינים – תביעת שלילה בגין חריגה מהרשאה וטענת אי-ניקיון כפיים

בפרשת Wang v. Wang חברו מר וואנג וגברת וואנג לרכוש ביחד נכס מקרקעין בקנדה. האדון חרג מההרשאה בייפוי הכוח שקיבל מהגברת, ונטל בעזרתו הלוואה מובטחת במשכנתא לרכישת חלק מהנכס עבור עצמו. פסק הדין מספק דוגמה יפה לסעד של שלילת טובת הנאה בהעדר כל נזק לנהנה, שבתי המשפט בארץ התקשו בו מעט, ואגב כך דן גם בטענת הגנה נדירה של אי-ניקיון כפיים בתביעה נגד אמונאי מפר.

מר וואנג הוא סיני תושב קנדה, גברת וואנג היא סינית תושבת סין, ולשניהם הייתה שותפות מסחרית. בעת ביקור בסין הציע האדון לגברת לרכוש מחצית מהזכויות בנכס מקרקעין, שהוא התקשר בחוזה לרכישתו תמורת 1.27 מיליון דולר קנדי. הגברת נתנה לאדון ייפוי כוח לרכוש בשמה את חלקה בנכס, התחייבה להעביר את חלקה בסכום הרכישה עד למועד הסגירה, ובתור גיבוי למקרה שהכספים לא יגיעו לקנדה במועד הסמיכה את האדון גם ליטול משכנתא למימון רכישת חלקה. בסופו של דבר היא העבירה 651,000 דולר; הוא נטל משכנתא בסך 570,000 דולר באמצעות ייפוי הכוח אך השתמש בכסף לרכישת חלקו בנוסף ל-75,000 דולר שהוציא מכיסו שלו. את ההלוואה הזו הוא פרע במלואה. אז תבעה אותו הגברת בעילה של הפרת חובת אמונאות.

טיפוס שלילי

בית המשפט לערעורים קבע תחילה, שבעשותו שימוש בסמכות ליטול משכנתא באמצעות ייפוי הכוח שלא למטרה שלשמה נועדה ובלא אישור מהגברת הפר האדון את חובת האמון שלו כלפיה. במוקד הדיון ניצבה שאלת הסעד: הגברת דרשה שלילה (disgorgement) של החלק במקרקעין שנרכש באמצעות המשכנתא (בערך 45% מהזכויות), ואילו האדון טען שיש להסתפק במתן חשבונות (accounting) במובן של שלילת הרווחים שהפיק מהנכס, כגון דמי שכירות.

בית המשפט עמד על התכלית הכפולה של סעד השלילה, כפי שתוארה בהלכה המנחה של בית המשפט העליון בקנדה בעניין Strother v. 3464920 Canada Inc:

Such a remedy may be directed to either or both of two equitable purposes.  Firstly, is a prophylactic purpose, aptly described as appropriating for the benefit of the person to whom the fiduciary duty is owed any benefit or gain obtained or received by the fiduciary in circumstances where there existed a conflict of personal interest and fiduciary duty or a significant possibility of such conflict: the objective is to preclude the fiduciary from being swayed by considerations of personal interest.  The second potential purpose is restitutionary, i.e. to restore to the beneficiary profit which properly belongs to the beneficiary, but which has been wrongly appropriated by the fiduciary in breach of its duty.

לתכלית ההשבה אין נפקות בנסיבות המקרה. המשכנתא לא גרמה לגברת כל הוצאה. לכל היותר היא העיבה על בעלותה בנכס כאשר רבצה עליו להבטחת הפירעון, אך לא היו לכך השלכות מעשיות. לעומת זאת, התכלית המניעתית (פרופילקטית) באה לידי ביטוי חד. בית המשפט קבע כי החלק שנרכש בכספי המשכנתא שייך לגברת, והוא מוחזק לטובתה בנאמנות קונסטרוקטיבית בידי האדון, בכפוף לחיוב שלה לשלם לו 570,000 דולר – סכום הקרן בלבד. כן נקבע שהיא זכאית לחשבון בגין רווחים שהפיק מהנכס בניכוי הוצאות שהוציא לשם כך.

דברים דומים לאלה שנאמרו בהלכת Stother אמר גם בית המשפט העליון באוסטרליה בפרשת Pilmer v. The Duke Group Limited (in liq), ויש להם ביטוי במקורות נוספים במשפט המשווה (ראו נא בספרי). הפסיקה בעניין Wang מדגימה אפוא תפיסה כללית של דיני האמונאות. וותיקי "הנקודה" ייזכרו בפרשת Tang v. Tang, שבה נקבע כי נכס מקרקעין, שמנהל עיזבון רכש בכספים שלווה מהעיזבון בלא אישור, שייך ליורשים ומוחזק בנאמנות קונסטרוקטיבית עבורם. לורד מילט הגיע שם לתוצאה זו במסגרת של עריכת חשבון מסורתית לנוכח הבחירה (election) שיש לנהנה בין פסילת הפעולה המפרה לבין אימוצה אם היא נראית לו (ראו רשימה קודמת).

כך המצב גם בדין הישראלי. אך לאחרונה עמדנו על כלל איסור הרווח (no profit rule), החל על כל אמונאי לצד איסור ניגוד העניינים (no conflict rule), ומשתקף בסעיף 13 לחוק הנאמנות (ראו רשימה קודמת). קרוב יותר לפרשת Wang, סעיף 10 לחוק השליחות קובע כי כל נכס שבא לידי השלוח עקב השליחות מוחזק בידו כנאמן של השולח. כך קובע גם סעיף 15 לחוק הנאמנות.

על אף בהירותה של הדוקטרינה וחרף טעמי המדיניות החזקים התומכים ביישום תקיף שלה, בתי המשפט בארץ לא הקפידו תמיד על החלתה כראוי. בפרשת דה לנגה נ' החברה לישראל בע"מ קיבלו נושאי משרה מבעל השליטה בונוס אסור תמורת מילוי משימתם לטובת החברה – דהיינו, מבלי להזיק לה. למרות שהתבקש שם סעד של חשבון ושלילה, בית המשפט נמנע מלדון בו והסתפק בניתוח במסגרת של השבה בעשיית עושר ולא במשפט, אשר יש לה מגרעות מובנות לעומת סעד השלילה (ראו רשימות קודמות כאן וכאן). בעניין קראוסקופף נ' צים שירותי ספנות משולבים בע"מ נקבע, כי נפלו פגמים חמורים בהתנהלותה של וועדה מיוחדת שמינתה החברה, אך בקשת אישור תביעה נגזרת נדחתה, מכיוון שהמבקש לא הראה רכיב של נזק שנגרם לחברה כתוצאה מאותם פגמים, למרות שרכיב של נזק אינו רלוונטי כלל (ראו רשימה קודמת).

נקי כפיים ובר לבב

עובר לדיון בתביעת השלילה נדרש בית המשפט בעניין Wang לטענה מקדמית של הנתבע, כי התובעת אינה זכאית לסעד מן היושר שכן אינה נקיית כפיים. זאת, מכיוון שהוציאה חלק מהכסף מסין בתואנת שווא ומכיוון שלא אמרה אמת במשפט. בעניין זה התרשמה השופטת קמא במידה שווה משני הצדדים. היא קבעה שאין להאמין למי מהם, וכי היו שקרים מכוונים והפרזות בדברי כל העדים.

אף על פי כן, בית המשפט לא מצא בדברים האלה יסוד למנוע את הסעד מחמת העיקרון של דיני היושר, שלפיו "זה הבא אל היושר חייב לבוא בידיים נקיות". עיקרון זה יש להחיל בצימצום:

The maxim … must not be taken too widely; ‘Equity does not demand that its suitors shall have led blameless lives.’ What bars the claim is not a general depravity but one which has ‘an immediate and necessary relation to the equity sued for,’ and is not balanced by any mitigating factors. …

… it must be shown, in order to justify a refusal of relief, that there is such an “immediate and necessary relation” between the relief sought and the delinquent behaviour in question that it would be unjust to grant that particular relief.

גם בהקשר זה הדין הישראלי נוקט עמדה דומה. בית המשפט העליון קבע משכבר, כי סעדים הניתנים מכוח הסמכות שביושר של בית המשפט הם סעדים שבשיקול דעת לפי העקרונות שהתגבשו בדיני היושר, ובכללם הדרישה לניקיון כפיים מצד המבקש (ראו למשל עיריית נתניה נ' נצ"ב נתניה בע"מ, עמישי נ' עמישי). סעד החשבון נידון בעבר בבתי המשפט של היושר, ועל כן גם הוא נתון עקרונית במסגרת הזאת גם כיום. כך באנגליה ובקנדה וכך גם בישראל, אלא שכפי שראינו, אין להפריז בהיקפו של שיקול הדעת הזה.

כמה גורמים מביאים לכך ששיקול הדעת בתביעת שלילה מצומצם במיוחד. ראשית, בדומה למשפט המשווה, העדר ניקיון הכפיים הנטען צריך להתייחס נקודתית לסעד המבוקש ולא לאישיותו או להתנהלותו של המבקש (השוו גרינפלד נ' קירשן). שנית, בלב הסעד מצויה נאמנות קונסטרוקטיבית, שיש לה מאפיינים קנייניים מכוח הדין, ובהקשרים אלה נוקטים דיני היושר צימצום מיוחד בשיקול הדעת (ראו מקיטן נ' מקיטן, רוקר נ' סלומון). שלישית, לגבי אמונאים מסויימים מעוגנים כיום מקצת הסעדים שבגדר החשבון בהוראות חרותות. בעניין רוקר נ' סלומון העיר השופט אנגלרד שבמצב כזה – שם, לגבי זכויות במקרקעין – אין עוד תחולה ישירה לעקרונות היושר המסורתיים, אך זהו פילפול חריף, שספק אם רבים יידעו להתענג עליו כיום.

לסיום, נשוב וניזכר במזמור לשירות הפרופילקטי (2:30-2:45).

אתה פה פעם ראשונה? את באה לפה הרבה? – הרשמו לעידכונים בכפתור "הרשמה"!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s