גילוי וכיסוי בלשון – חובות הגילוי של דירקטור, שותף ואמונאים אחרים

בית המשפט העליון בדלאוור נתן לאחרונה שני פסקי דין, העוסקים בהיקף הגילוי הנדרש מאמונאי כגון דירקטור ושותף. בעניין City of Fort Meyers General Employees Pension Fund v. Haley דובר בדירקטור שלא גילה לדירקטוריון את כל פרטי חבילת התגמול שציפתה לו עם השלמת עסקה, ועניין Dohmen v. Goodman דן בגילוי חלקי בחילופי דברים בין שותפים לקראת השקעה. ביני לביני הוזכרו חובות גילוי מסוגים שונים. רשימה זו עומדת על נקודות בפסקי הדין שיש להן נפקות לדין הישראלי, לצד נקודות מוקשות שיש בהם.

בפרשת Haley התקשרו שתי חברות בהסכם מיזוג שזכה לביקורת, ולכן היה חשש שבעלי המניות של אחת החברות לא יאשרו אותו. היילי, המנכ"ל של אותה חברה שגם נשא ונתן בשמה, קיבל אז הצעה לכהן כמנכ"ל בחברה הממוזגת תמורת חבילת תגמול גדולה חמשת מונים מהחבילה שהייתה לו. הדירקטוריון שלו ידע על מינויו המתוכנן, אך היילי לא גילה לו את פרטי חבילת התגמול. תנאי המיזוג שופרו, בעלי המניות אישרו, החברות מוזגו, היילי מונה והתביעות הוגשו.

במוקד הדיון עמדה השאלה אם המידע על פרטי החבילה המובטחת היה מהותי, כך שבאי-גילויו היילי הפר את חובת האמון שלו כיוון שמנע מהדירקטוריון מידע רלוונטי לצורך קיום כלל שיקול הדעת העסקי. בית המשפט קבע:

Plaintiffs have adequately alleged that the Proposal altered the nature of the potential conflict that the Towers Board knew of in a material way. “Material,” in this context, means that the information is “relevant and of a magnitude to be important to directors in carrying out their fiduciary duty of care in decisionmaking.”

לכך ניתן להעיר כמה הערות. ראשית, בדרכו לקביעה הנזכרת ציין בית המשפט כמה סוגים של מהותיות של מידע הטעון גילוי. הבחנה אחת, שהדין הדלאוורי גורר מהלכת Brehm v. Eisner, מבחינה בין גילוי לדירקטורים לגילוי לבעלי המניות. למעשה, זו הבחנה בלי הבדל. כפי שבית המשפט עצמו מציין, בשני ההקשרים הגיעו בתי המשפט למסקנות זהות, ובית המשפט אכן מסתמך בהרחבה על פסיקה בשניהם לקביעת המהותיות.

הנטייה לייצר הבחנות מדומות אד הוק בין סוגי מהותיות ניכרת גם אצלנו בהבחנה שגויה בין חובת דיווח לשימוש במידע פנים (ראו מאמר ורשימה קודמת). היו גם שסברו בטעות, שמידע אינו מהותי אם המשתמש הצפוי שלו מתוחכם (ראו רשימות קודמות כאן וכאן). המבחן הנכון, לפחות בישראל, הוא אם זהו מידע שמקבל החלטה סביר היה סבור שהוא עשוי להשפיע על מכלול המידע שבידו, כאשר אותו מקבל החלטה עשוי להכיל מגוון רחב ביותר של אנשים (ראו ברנוביץ נכסים והשכרה בע"מ נ' רשות ניירות ערך). מכל מקום, מבחינת האמונאי, קיומו של עניין נוגד בכוח שהוא מהותי מחייב גילוי מלא, והמידע על אודותיו מהותי בהגדרה (ראו ברנוביץ).

שנית, בית המשפט בדעת הרוב דחה את גישתם של הצ'נסרי ושל שופט המיעוט, שלא מצאו פסול באי-גילוי של פרטי חבילת התגמול הצפויה לנוכח העובדה שהדירקטוריון ידע על המינוי הצפוי. זו קביעה נכוחה, התואמת את גישת המשפט האנגלי. כפי שהוטעם בהלכת Gray v. New Augarita Porcupine Mines Ltd, “It can rarely be enough for a director to say ‘I must remind you that I am interested’ and to leave it at that”.

על רקע זה מתחזקת הטענה, כי עם כל הכבוד, טעה בית המשפט בעניין אפריקה ישראל להשקעות בע"מ נ' הכנ"ר, כשאישר הסדר חוב שכלל מחילה ליו"ר ובעל השליטה בגין תביעה נגזרת נגדו. זאת, תוך הסתפקות בתיאור התביעה ומבלי לתת גילוי מלא על הסכומים הכרוכים בכך. הסדר החוב התפוצץ, אך הקביעה נותרה וראוי לתקנה (ראו רשימה קודמת).

שלישית, לא ברור, עם כל הכבוד, מדוע בית המשפט התמקד בהפרת חובת הזהירות של הדירקטורים. אולי הדבר נבע מהנוהג לשאול מהו "תקן הבחינה" המתאים ובפרט, אם התקן הוא כלל שיקול הדעת העסקי – נוהג הפושה בארץ חרף קשיותו, ומאז ערעור ורדניקוב נ' אלוביץ' – על דעת בית המשפט העליון (ראו מאמר). בעניין Haley הדירקטורים לא התרשלו באיסוף מידע. הם ידעו על ניגוד העניינים של היילי וידעו (אלא אם שכחו) שאינם יודעים את פרטי התגמול הצפוי. הם פעלו אפוא בחוסר תום לב כיסוד נפשי והפרו בכך את חובת האמון שלהם. הקביעה כי היילי גרם להם להפר את חובת הזהירות מחמיצה את העיקר. זאת, ללא טעם ברור, שכן התובעים ממילא כיוונו למי שהציעו את התגמול בעילה של סיוע להפרת חובת אמונאות.

בעניין Dohmen v. Goodman נדרש בית המשפט להבחנות אחרות ביחס לחובת הגילוי. שם פנה השותף הכללי, דוהמן, לשותף המוגבל, גודמן, בהצעה להשקיע עוד בשותפות, אך לא גילה כמה משקיעים נוספים היו בה (אפס), ולבסוף השיב לו תשובה שקרית בעניין. נקודת המחלוקת הייתה אילו כללי סיבתיות יש להחיל – האם מדיני חוזים ונזיקין או מדיני אמונאות, שהם שונים לגמרי ומיטיבים עם הנהנה-הניפר (ראו בספרי ורשימה קודמת).

בית המשפט עמד תחילה על כך ששותף הוא אמונאי החב חובת אמון כדירקטור. בכך הניח בסיס להחלת הלכת Malone v. Brincat, הקובעת כי חובת האמון אינה חלה לסירוגין אלא אופפת דירקטור בכל פעולותיו, וגם עומדת על כללי הסיבתיות המיוחדים להיזק אגב הפרת חובת אמון. מכאן עבר להבחנה בין שתי חובות גילוי של דירקטור – האחת מוטלת עליו ממקור חיצוני, כגון דיני ניירות ערך, ומחייבת גילוי מלא בכל פנייה לבעלי המניות בהצעה לפעולה. השנייה היא חיוב אמונאות בגדר חובת האמון שלו, ולפיכך היא חלה כל אימת שהוא בוחר לפנות לבעלי המניות במסגרת משרתו אף בלא הצעה לפעולה מצידם. נקודת המפתח היא שלכאורה, רק על השנייה חלים כללי הסיבתיות המיוחדים מדיני האמונאות, שהיו חיוניים לשותף המוגבל לביסוס עילתו.

בית המשפט קבע שדוהמן, השותף הכללי, הפר את חובת האמון באי-גילוי מלא אולם רק בתקרית השקר, מכיוון שאז הוא בחר לדבר. לדעת בית המשפט, על הפנייה לשותף המוגבל בהצעה להוסיף ולהשקיע חלה החובה הראשונה, כחובת גילוי של אמונאי, אך לא השנייה, כחיוב אמונאות:

Unlike the collective action problem when a large number of stockholders are considering a transaction and depend on directors to disclose material facts bearing on the decision, Goodman had direct access to the Fund’s general partner to explore the Second Investment. … Here, although Dohmen did not have an affirmative duty to disclose the number of investors interested in the Fund, when he chose to speak he had to do so honestly. Even though part of Goodman’s damages claim ultimately failed for lack of causation, misrepresenting the number of investors in response to Goodman’s questions breached Dohmen’s fiduciary duty of loyalty to Goodman.

עם כל הכבוד, קשה לרדת לסוף דעתו של בית המשפט. עיונית, יש ממש בהבחנה בין חיוב אמונאות בגדר חובת האמון לבין חובה של אמונאי שאינה חיוב אמונאות, שאפשר לכנותה "חובה תיפעולית" או "מטלה". על הפרת מטלה כזו יחולו דיני החוזים או הנזיקין וכללי הסיבתיות שלהם. הבחנה זו מוכרת גם בדין האנגלי ומעוגנת בהלכה המנחה בעניין Bristol and West Building Society v. Mothew. אולם מעשית, ככל שמדובר בשאלות של גילוי, תהיה בדרך כלל חפיפה כמעט מלאה ואולי מלאה לגמרי בין שתי ההפרות.

בפרשת Dohmen נמנע בית המשפט מלהחיל חובת אמון (ולקבוע שהופרה) לגבי מרבית חילופי הדברים בין השותפים על יסוד ניתוח כלכלי – כי בתקשורת בין צדדים יחידים אין בעיית פעולה משותפת וכל שותף יכול לעיין במסמכים ולשאול שאלות כרצונו. זאת, בניגוד לדיווח שמוסר דירקטור לבעלי מניות מרובים.

עם כל הכבוד, אף אם הניתוח הכלכלי נכון, המסקנה המשפטית שהוסקה ממנו רעועה. ראשית, בנסיבות המקרה היה השותף הכללי מצוי בניגוד עניינים שכן היה תלוי בהשקעה נוספת של השותף המוגבל, ומסיבה זו כשלעצמה חלה עליו חובת גילוי מלא בגדר חובת האמון, ובכלל זה – לגבי מצבת השותפים כפרט מהותי. שנית, בית המשפט הופך בכך את יחסי השותפים, בשעה שהשותפות כבר קיימת, ליחסים חוזיים לעומתיים – בחזקת "ייזהר השותף".  ככל שכך הדבר, זהו מהלך שגוי, כמובן. מתמידי "הנקודה" ייזכרו בפרשת Rahme v. Benjamin & Khoury Pty Ltd, שבה נקבעה חובת גילוי מלא כבר במשא ומתן לקראת יחסי אמונאות. היבט זה טרם הוכרע בישראל, אך האסמכתות תומכות בקביעה דומה (ראו רשימה קודמת). ואם במשא ומתן כך, בעת קיום יחסי אמונאות – מקל וחומר.

חרף הייחוס המהודר של פסקי הדין הנידונים, יש אפוא לנקוט זהירות יתירה בשימוש בהם.

את באה לפה הרבה? אתה פה פעם ראשונה? – הרשמו לעידכונים בכפתור "הרשמה"!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s