בעניין אלכסנדר אורן בע"מ נ' כהן הטיל בית המשפט העליון אחריות על מנהלת בחברות פרטיות, אשר ביוזמתה ובניצוחה נמנעו במשך שנים רבות מלקיים חיובים שנפסקו נגדן. אחריותה הושתתה על הדוקטרינה של איסור שימוש לרעה בזכות כמופע של הפרת חובת תום הלב. זאת, תוך שבית המשפט מדגיש כי מדובר באחריות אישית בלא הרמת מסך. טורדנית-כפייתית כדרכה, נקודתנו בוחנת עד כמה פסק הדין מתיישב עם מושג האישיות המשפטית של החברה, ואינה מוצאת מרגוע לנפשה.
התובעים הלוו כסף לשלוש חברות לשם פיתוח מיזם מקרקעין, אך המיזם קרס, החוב לא הוחזר, והתובעים תבעו. כפי שתיאר זאת השופט שטיין, שכתב את חוות הדעת העיקרית, הנתבעים הגיבו "במלחמה משפטית אשר נוהלה במתכונת של התשה והייתה ארוכת שנים." הנתבעת גב' כהן, הייתה מנהלת בחברות אלה ובחברה נוספת, ובניצוחה הן נקטו אינספור תעלולים לסיכול קיומם של החיובים הפסוקים במשך שלושים שנה. את פועלה תיאר השופט שטיין "כשוו[ה] ערך לפועלו של קצין אג"ם, אם לא של אלוף הפיקוד. גב' כהן והחברות שבשליטתה עשו כל שלאל ידן כדי להכשיל את מימוש החנות המשועבדת לטובת אורן."
השופט שטיין דחה את האפשרות לבסס את אחריות המנהלת על רשלנות, בהעדר חובת זהירות בין צדדים להליך משפטי, אולם קבע, כאמור, כי התנהלותה היוותה שימוש לרעה בהליכי משפט – הפרה הנשענת על חובת תום הלב בכל פעולה משפטית לפי סעיף 39 וסעיף 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי). אחריות המנהלת היא אחריות אישית, הטעים, ודחה את הטענה שבערכאה קמא היתה הרמת מסך. המשנה-לנשיאה מלצר הצטרף לדעת השופט שטיין בשאלת הבסיס לאחריות.
השופט מינץ, לעומת זאת, לא מצא פגם בהטלת אחריות על המנהלת מכוח עוולת הרשלנות, ונמנע מלחוות דעה ביחס לביסוס האחריות האישית על שימוש לרעה בהליכי משפט. גם הוא, כשופט שטיין, הדגיש כי הטלת אחריות אישית אין משמעה הרמת מסך וכי נשמר הכלל בדבר אישיותה המשפטית הנפרדת של החברה. בהתקיים חבות בנזיקין, גרס, "שוב אין מקום להיזקק לדוקטרינה של הרמת מסך."
בימים שבהם מתרבים העוררים על ההכרח לקיים פסקי דין של בתי המשפט, יקשה לחלוק על חשיבותה של הלכת אלכסנדר אורן בכל הקשור להגנה על הסדר החברתי במדינת חוק. ככל שמדובר בהטלת אחריות אזרחית על יחיד, המסכל קיום חיוב פסוק שלו עצמו תוך שימוש לרעה בהליכי משפט או ברשלנות, הלכה זו אינה מעוררת קושי. שונה הדבר, עם כל הכבוד, בקשר לסיכול קיומו של חיוב פסוק המוטל על תאגיד בידי אורגן שלו, כפי שהיה במקרה הנוכחי.
לפחות מאז שנפסקו ההלכות בפרשת בריטיש קנדיאן בילדרס בע"מ נ' אורן וערעור פנידר חברה להשקעות פתוח ובנין בע"מ נ' קסטרו, ברור שהטלת אחריות על תאגיד לפי תורת האורגנים אינה נוגעת לאחריותו האישית של האורגן עצמו. הלה יחוב כרגיל, אם התקיימו בו כל יסודות האחריות. למעשה, זהו דין נדוש, כפי שהראה השופט שמגר בעניין בריטיש קנדיאן. לשם כך יש להראות את היסוד העובדתי הנדרש ואת היסוד הנפשי או אשם אובייקטיבי, ככל שנדרש.
נקודה שלא זכתה לדיון ממצה, כמדומה, נוגעת ליסוד העובדתי – דהיינו, לכך שהתנהגות האורגן הנתבע אכן קיימה את הרכיב העובדתי של העילה וכך נוצרה יריבות בינו לבין התובע.
מרבית הפסיקה של בית המשפט העליון בסוגייה לאחר פרשת בריטיש קנדיאן נדרשה למצגים שהציג האורגן, בדרך כלל כחלק מטענה לחוסר תום לב במשא ומתן או עילות אחרות שיסודן במצגי שווא. בנסיבות אלה היסוד העובדתי מתקיים באורגן במציאות, והדין מטיל עליו חיוב כלפי הצד השני ויוצר יריבות ביניהם (ד"נ פנידר חברה להשקעות פתוח ובנין בע"מ נ' קסטרו). במקרה נדיר יותר ביחס לאחריות אורגן אך שכיח כללית, של רשלנות בשמירה על בטיחות בעבודה בפרשת יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ, שוב התקיים היסוד העובדתי במציאות, ובית המשפט ציין שבנסיבות המסויימות חלה חובת זהירות בין המנהל לניזוק. בפרשת צוק אור בע"מ נ' קאר סקיורטי בע"מ, שעסקה בגניבת עין, הקפיד השופט שמגר לציין שהמנהלים נטלו חלק בתכנון, בייצור ובשיווק וכך קיימו את היסוד העובדתי של חיקוי והטעייה על ידי הוצאת המוצר לשוק – שוב, במציאות. (נוסח העוולה כיום, בחוק עוולות מסחריות, עשוי להביא לתוצאה שונה.) לכך הוסיף, אולי ליתר ביטחון, אפשרות של אחריות בגין גרימה ושידול לעוולה לפי סעיף 12 לפקודת הנזיקין מקום שהאורגן רק מורה לאחר לחקות מוצר.
מנגד, כאשר המשא ומתן הושלם והחוזה נכרת, החברה לבדה נעשית צד לו ולמנהל אין עוד יריבות עם הצד השני. בד בבד, חובת האמון שלו לחברה מחייבת אותו לנהלה כך שתקיים את החוזה בתום לב כלפיו (ד"נ פנידר). כך, כאשר החוזה הופר לאחר מכן, כגון בעניין מתתיהו נ' שטיל, בית המשפט אכן נמנע מלהטיל אחריות על המנהל.
העניינים הסתבכו מעט בפרשת א. אדמון בע"מ נ' וינבלט. שם קבעה השופטת ברלינר, כי "עיכוב דמי השכירות לאורך זמן (למשל), יש בו משום קיום חוזה שלא בתום לב תוך שבעצם מהווה התנהגות זו הפרה יסודית שלו. על מי שפועל בדרך זו ביודעין ולאורך זמן, מוטלת גם החבות הנזיקית הנשענת על חובת הזהירות שהוא חב כלפי צדדים שלישיים עמם הוא מתקשר, גם אם התקשרותו היא כמנהל חברה." זהו מהלך רגרסיבי, שכן המשפט המקובל תופס הפרת חוזה כעילה עצמאית ולא כעוולה נזיקית זה זמן רב, והוא גם מניח את המבוקש (בדמות חובת זהירות), אולם המעבר מחוזים לנזיקין איפשר לתפוס את המנהל בכף, בדומה לחוסר תום לב במשא ומתן. בעניין מרכז העיר אשדוד ק.א בע"מ נ' שמעון כונה דגם אחריות זה "המסלול החוזי", אך טיבו נותר מעורפל. לעניות דעתי, בטעות יסודו.
קיום של חיוב פסוק בידי חברה או סיכול שלו תוך שימוש לרעה בהליכי משפט דומה, בהתאמה, לקיום חוזה או להפרתו במחדל ובהתדיינות סרק פסולה. כל עוד אין מימד מציאותי בהפרה כגון מעשה פיזי של האורגן, היסוד העובדתי בהתנהלותו – דהיינו, החלטותיו – מיוחס רק לחברה ואינו דבק בו עצמו, שכן הוא אינו צד לחוזה. התנהגותו רלוונטית רק במישור המשפטי. כך, מנהל חברה העושה הסדר כובל לא יחוב אזרחית כלפי הנפגע, שכן הוא עצמו אינו עוסק בענף.
במילים אחרות, עצם החיוב הפסוק אינו יוצר יריבות בין המנהל לזוכה בדין. לשם כך נדרשת עוולה נזיקית כגון רשלנות, המחייבת חובת זהירות מיקדמית; או התמרה של הפרת החיוב הפסוק לעוולה נזיקית בנוסח מרכז העיר אשדוד (שלא נידון בעניין אלכסנדר אורן); או הוראה בנוסח סעיף 54(ב) לחוק החברות, שבוטל ואיננו עוד, ועד שבוטל איפשר להטיל אחריות על נושא משרה בנסיבות שבהן היה מורם מסך כלפי בעל מניות; או עילה עצמאית של "עוולה כלכלית" (economic tort) כפי שהיה בעניין Sevilleja v. Marex Financial Ltd (שגם לא נידון; ראו רשימה קודמת). הדגם של גרם הפרת חיוב בנוסח הלכת צוק אור נראה דחוק בתרחיש כזה שכן הוא מעגלי למדי (בניגוד לצד זר הגורם להפרה), אך בשעת הדחק ניתן אולי להיזקק לו.
עמדת הרוב בעניין אלכסנדר אורן אינה נסמכת בבירור על אף אחת מהחלופות הנזכרות או על אחת אחרת. בכך יש חולשה, עם כל הכבוד, מכיוון שלא ברור אז מהו המנגנון היוצר יריבות בין המנהלת לתובעים בנוסף ליריבות הקיימת בין החברות לבינם. כלומר, מהו בדיוק היסוד העובדתי בהתנהגותה זולת הניהול, המקיים בה עצמה את רכיבי האחריות האישית. המשנה-לנשיאה מלצר לא שלל שימוש ברשלנות, אך לא ברור אם הסתמך עליו, והשופט מינץ דווקא העדיף אותו. לעומתם, נראה שהשופט גונטובניק בערכאה קמא נקט צעדים כדי להתגבר על הקושי. בפסק דינו אפשר למצוא הכרה בעילה חדשה (ראו הרשימה הקודמת) וכן קביעה כי "לא ראוי להעניק לה [לגב' כהן] את הגנת האישיות המשפטית הנפרדת של החברות, מקום בו היא עצמה סטתה ממנה שוב ושוב". זאת, בשעה שהשופטים שטיין ומינץ סברו שלא הייתה הרמת מסך. בין אם הייתה הרמת מסך ביחס לבעל מניות לפי סעיף 6 לחוק החברות ובין אם לאו, הבסיס לאחריותה האישית של המנהלת לא הוחוור כל צורכו.
תודה לתלמידה שהפנתה אותי לפסק הדין.
אתה פה פעם ראשונה? את באה לפה הרבה? – הרשמו לעידכונים בכפתור "הרשמה"!
נקודה בסוף משפט 