אין עבודה, אין שפה – תובענה ייצוגית נגד עורך דין שלא נתן גילוי מלא ללקוחה בכוח

בעניין ברניק נ' גורודיסקי אישר השופט רחמים כהן בקשה להגשת תובענה ייצוגית נגד עורכי דין, שפעלו כבאי הכוח של קבוצה בתובענה ייצוגית קודמת. המבקשת פנתה אליהם כדי שייצגו אותה בגביית סכומים לפי פשרה באותו הליך, וכעת טענה כי בקשר לכך הם ביצעו שורה של הפרות ובכללן גם הפרת חובת אמון. בהחלטה יש קביעה תקדימית חשובה בדבר תחולתם של חיובי אמונאות עוד לפני יצירת יחסי האמונאות וכן התייחסות ראשונית לשאלת השכר הראוי של אמונאי שהפר חובת אמון. באלה נעסוק הפעם.

המבקשת תוארה כעולה מאוקראינה המתקשה מאוד עם השפה העברית, אשר עובדת בעבודות ניקיון ומשתכרת בגבולות שכר המינימום במשק. היא נמנתה עם קבוצה, שיוצגה על ידי עורכי הדין המשיבים בתובענה ייצוגית בבית הדין לעבודה בגין תשלומים שונים מחברת שמירה וניקיון שהגיעה לפירוק. לימים התגבש הסדר פשרה באותו הליך, ואז התייצבה המבקשת במשרדי המשיבים כדי שייצגו אותה בגביית הכספים המגיעים לה. השופט כהן קבע, בין היתר:

המשיבים הם עורכי דין, והמבקשת היתה לא רק לקוחה בכוח עובר לשלב החתימה בכל הנוגע לעילות שלא אושרו בבית הדין האזורי, אלא גם חברת הקבוצה אותה ייצגו המשיבים בבית הדין האזורי. משכך, חלות על המשיבים חובות מיוחדות ומוגברות של נאמנות ומסירות כלפי המבקשת כלקוחה בפועל וכלקוחה בכוח (סעיף 54 לחוק לשכת עורכי הדין; סעיף 8 לחוק השליחות …; [ערד נ' אבן], פסקה 10). …

המבקשת הוכיחה ברף ההוכחה הנדרש, כי המשיבים מסרו בכוונת מכוון מידע שגוי, כמו גם לא גילו עובדות אשר לפי דין (לרבות לפי סעיף 54 לחוק לשכת עורכי הדין), לפי נוהג או לפי הנסיבות (יחסי עורך-דין – לקוח) היה על המשיבים לגלותן, טרם כריתת הסכם שכר הטרחה, הוא כתב ההתחייבות. …

המשיבים נמצאו בניגוד עניינים לכאורי עת פנו למבקשת וביקשו להחתימה על כתב ההתחייבות, ובכך הפרו לכאורה את חובות האמון שלהם.

לאור קביעות אלה ונוספות להן, העילות שנטענו בדבר הטעיה, עושק, חוסר תום לב (במשא ומתן ובקיום חוזה) וכי החוזה פסול מחמת הפרת חובת אמון אושרו לדיון בתובענה ייצוגית. 

הפרת חובת אמון במשא ומתן

הקביעה כי עורכי הדין הפרו חובת אמון כלפי המבקשת בהיותה לקוחה בכוח שלהם – כלומר, בשלב המשא ומתן לקראת יצירת יחסי עורך-דין-לקוח – היא קביעה תקדימית, למיטב ידיעתי. האסמכתות שבית המשפט מאזכר נוגעות לתרחישים שבהם יחסי האמונאות כבר כוננו, ואז פשיטא שחלים חיובי אמונאות ובכללם איסור ניגוד עניינים וחובת גילוי מלא. לעומת זאת, באשר לשלב המשא ומתן לקראת כינונם יכול אדם לטעון שאז תחול חובת תום לב בלבד, המותירה מרחב לגיטימי לקידום העניין האישי, אך לא חובת אמון על דרישותיה הנוקשות והסעדים המפליגים על הפרתה. אף על פי כן, הפסיקה בנקודה זו בעניין ברניק נראית נכונה פוזיטיבית וחשובה ורצוייה נורמטיבית.

מתמידי "הנקודה" ייזכרו ברשימה קודמת, שעסקה בדיוק בשאלה זו בקשר לעניין Rahme v. Benjamin & Khoury Pty Ltd. שם נקבע, בנסיבות דומות לעניין ברניק, שמשרד עורכי דין הפר חובות אמונאות כבר בשלב המשא ומתן כאשר נמנע מלתת ללקוחה עתידית גילוי מלא על עניין ממוני שהיה לו בהתקשרות. ההחלטה שם נשענה על קו פסיקה ותיק, שיסודו בדין האנגלי, המחיל חיובי אמונאות בשלב המשא ומתן לקראת כינון שותפות. חיובים אלה חלים משעה שהצדדים החלו לדון בכינון שותפות ובתנאיה, הגם שאלה טרם הוסכמו ויתכן שהמשא ומתן לא הבשיל מעולם לכדי שותפות מלאה (ראו United Dominions Corporation Ltd v. Brian Pty Ltd; Brecher v. Barrack Investments Pty Limited (No 2)).

ברשימה הנזכרת עמדנו על כך שהשאלה עלתה על הפרק בישראל בעניין נהוראי ובניו בע"מ נ׳ ריינגבירץ, אך לא הוכרעה. עוד ציינו, כי ההחלטה בעניין מגן נ' אוליצקי כריה (1990) בע"מ מתיישבת עם הדוקטרינה הזו. כעת באה הלכת ברניק ומעגנת אותה בדין שלנו. זו התפתחות רצוייה, כאמור, והנסיבות בעניין ברניק יוכיחו. אלמלא חלו חיובי אמונאות בשלב המשא ומתן, היו נוצרים יחסי עורך-דין-לקוח בלי גילוי של ניגוד העניינים. החובה לגלותו הייתה מתעוררת מייד ברגע החתימה, ואז או שעורך הדין היה נותן גילוי מלא כנדרש והלקוחה הייתה רשאית לבטל את הסכמתה ולחזור למשא ומתן או שהוא היה מפר את חובת אמון והלקוחה הייתה רשאית לבטל את ההתקשרות. הפירכה שבכך ברורה.

הערה: שלכם בנאמנות חיווה את דעתו בעבר בנקודה הנידונה לעיל.

שכר ראוי לאמונאי מפר?

ברקע הדיון בעניין ברניק ניצבה שאלת שכר הטרחה של עורכי הדין בהליך שניהלו. לשיטתם, תרומתם למבקשת ולחברי הקבוצה מצדיקה תשלום שכר טרחה כקבוע בכתב ההתחייבות או בגובה שכר ראוי. לעומתם טענה המבקשת, שלפי דיני האמונאות, אמונאי שהפר את חובותיו אינו זכאי לשכר, גם כאשר בית המשפט מכיר בתרומה האישית שלו להפקת הרווח האסור. השופט כהן עמד על כך שאלו טענות שאין מקומן להתברר בשלב המקדמי, ועל כן הן לא הוכרעו.

עמדתם של דיני האמונאות נחרצת: אמונאי מפר ראוי לגנאי ולא לשכר. בפרט, אין הוא זכאי לשכר ראוי (quantum meruit) – מושג המשקף אמת מידה אובייקטיבית לגמול סביר המגיע בגין שירות שניתן. דינו של אמונאי מפר הוא שלילה מלאה ומוחלטת של כל טובת הנאה שצמחה לו בקשר להפרה, אף אם הביא תועלת לנהנה. הוא זכאי אך ורק לכיסוי הוצאות ישירות, שאותן עליו להוכיח בהליך החשבון. לא בכדי נאמר כי “A principal is entitled to have an honest agent, and it is only the honest agent who is entitled to commission” (ראו Hosking v. Marathon Asset Management LLP).

במקרים נדירים בלבד, ובתנאי שההפרה נעשתה בתום לב, יכול אמונאי מפר לעתור לקצובה שביושר (equitable allowance), שהיא מעשה חסד של היושר בלא אמת מידה להיקפה (Boardman v. Phipps). כאשר מדובר באמונאי שכיהן תקופה ממושכת אך כשל נקודתית, לא יישלל כל השכר שקיבל במשך התקופה כולה (Bank of Ireland v. Jaffery), אולם כאשר ההפרה נוגעת למלוא המשרה – goes to the whole contract, כפי שנאמר בעניין Keppel v. Wheeler – אין הוא זכאי לגמול כלשהו, כאמור. ייצוג בידי עורך דין שייך לקטגוריה הזו בדומה לייצוג בידי סוכן (ראו Imageview Management Ltd v. Jack וכן בספרי וברשימה קודמת).

חרף בהירותה של ההלכה והטעמים החזקים הקוראים לעמוד עליה בתקיפות, ולמרות שהיא הוחלה ביחס לנושאי משרה בחברה באנגליה ובדלאוור (ראו Guinness plc v. Saunders; Espinoza v. Zuckerberg), יש אצלנו קו פסיקה, המכיר באפשרות לפסוק שכר ראוי לנושאי משרה שהפיקו טובת הנאה אסורה בקשר למשרה. עם כל הכבוד, פסיקה זו בטעות יסודה (ראו רשימות קודמות כאן וכאן וכן באותו מקום). אם תגיע פרשת ברניק להכרעה בפלוגתאות המהותיות, תהא זו הזדמנות להעמיד הלכה על מכונה.

בא לפה הרבה? את פה פעם ראשונה? – הרשמו לעידכונים בכפתור "הרשמה"!