צרפתי, אנגלי וישראלי – האם נושא משרה שלא נמצא ראוי לשכר ראוי לשכר ראוי

בעניין שיליאן נ' צרפתי אישרה השופטת רונן פשרה בהליך בקשה לאישור תביעה נגזרת נגד צבי צרפתי, בעל השליטה ויו"ר הדירקטוריון בחברת צבי צרפתי ובניו השקעות ובניין (1992) בע"מ, בטענה כי שכרו לא אושר כדין. במסגרת זו בחנה את "השכר הסביר שמר צרפתי היה זכאי לו" לנוכח חוות דעת מומחים. בפער זמנים קטן נדרש גם בית המשפט לערעורים באנגליה לשאלה דומה בעניין Gray v. Global Energy Horizons Corporation, ואגב כך הבהיר מדוע קו הפסיקה הישראלי, הנשען כנראה על טעמים של עשיית עושר ולא במשפט, מוקשה פוזיטיבית ונורמטיבית גם יחד.

בבסיס הבקשה (שעברה כמה תהפוכות) נמצאת הטענה, כי משחדל צרפתי לכהן כמנכ"ל ונותר רק יו"ר הדירקטוריון, נדרש אישור חדש של החברה לשכרו, שלא ניתן, ומשכך, עליו להשיב לחברה את השכר שקיבל. מכיוון שדובר בפשרה, לא נדרשה הכרעה בטענה הבסיסית, וההנחה הייתה כי יש סיכוי גבוה יותר שהיא הייתה מתקבלת. הדיון התמקד בהיקף הסכום שעל צרפתי לשלם לחברה. הבקשה המקורית גרסה שעליו להשיב את מלוא הסכום שקיבל שלא כדין ולחלופין – את ההפרש בין סכום זה ל"שכר ה'ראוי' שהגיע לו." בפני בית המשפט ניצבו חוות דעת של מומחים מטעם הצדדים, שהפער ביניהן ביחס להפרש האמור היה כ-6-8.5 מיליון ש"ח. לפיכך אושר סכום של 3 מיליון ש"ח כפשרה סבירה. השופטת רונן ציינה כי

אף בהנחה שהמבקש היה מוכיח כי לא היה להסכם ההעסקה תוקף, היה מקום לבחון את הסכום אותו יידרש מר צרפתי להשיב לחברה בשל כך, אם בכלל. בהקשר זה – אני סבורה כי מר צרפתי היה זכאי לשכר ראוי  עבור השירותים שהוא נתן לחברה בפועל בתקופת ההסכם (ר' החלטתי ב[אפרת נ' בן שאול]), אם כי בהערכת השכר הראוי הזה יש להתייחס לחלק הנמוך של טווח השכר הסביר (ר' החלטתי ב[רסולי נ' ישרס חברה להשקעות בע"מ]).

פרשת שיליאן מספקת הדגמה מוחשית למשא ומתן "בצילו של הדין" (bargaining in the shadow of the law): בהנחה שטענת המבקש הייתה מתקבלת, סך של 3 מיליון נופל במרכז התחום השנוי במחלוקת של 6-8.5 מיליון. לכאורה, סביר, הוגן ויעיל. דא עקא, עם כל הכבוד, שהדין האמור, שבצילו הצדדים התמקחו והתפשרו, אינו הדין הנכון ולבטח לא הדין הרצוי.

בית המשפט סבר כאמור שנושא משרה ששכרו לא אושר זכאי לשכר ראוי, הגם שבצד הנמוך של השכר הסביר (ראו גם ק.ר.נ.א. בע"מ נ' סלע קפיטל אינווסטמנט בע"מ). אלא שעמדה זו לא נומקה כדבעי מעולם. בהחלטה הראשונה, בעניין בן שאול, שההחלטות הבאות אחריה נסמכו עליה, נקבע:

אם השכר ששולם לבן שאול עבור השירותים שהוא העניק לחברה תואם את השכר הראוי שהיה מקום להעניק לו בגינם, הרי שממילא גם אם הסכם ההעסקה היה מבוטל, היתה החברה חייבת לשלם לו שכר זהה כ'שכר ראוי'. לכן, לא ניתן היה לקבוע כי לחברה נגרם נזק – לו היה ברור כי היא שילמה לבן שאול את השכר ההוגן והראוי שהגיע לו בתמורה לשירותים שהוא העניק לה.

עמדה זו הובאה בלא הסבר או סימוכין. בחלק מהמקרים התנהל הדיון לנוכח סעיף 280 לחוק החברות, הקובע בטלות של עסקה שלא אושרה כדין, אך בית המשפט לא ראה בכך סוף פסוק. המובאה שלעיל מציעה שבית המשפט ביקש לראות נזק, בהשוואה ל"שכר ראוי", כתנאי לסעד. בהקשר סמוך בעניין דה לנגה נ' החברה לישראל בע"מ, שבו נושאי משרה קיבלו גמול שהעמיד אותם בניגוד עניינים, ביססה השופטת רונן את הסעד על חוק עשיית עושר ולא במשפט (ראו רשימות קודמות כאן וכאן).

נושא משרה המפיק טובת הנאה בקשר למשרתו בלא אישור כדין מפר חובת אמונאות. לעתים ההפרה נעשית תוך ניגוד עניינים, כגון בניצול הזדמנות עסקית, ולעתים בפעולה לטובת החברה, כגון בכהונה שהשכר בגינה לא אושר. בין אם מדובר בהפרת כלל איסור הניגוד (no conflict rule) ובין אם בכלל איסור הרווח (no profit rule), ההפרה היא אחת, ובהעדר הסכמה על בסיס גילוי מלא תרופתה היא חשבון ושלילה. מכיוון שהנהנה הוא חברה, הסכמתה חייבת להנתן לפי החוק והתקנון. כך קובעת ההלכה המכוננת בעניין טוקטלי נ' שמשון בע"מ, שבתי משפט נוטים להזניח אך היא מחייבת כתמיד. לקיומו או להעדרו של נזק אין כל נפקות (בוכבינדר נ' הכנ"ר). בפרט, כאשר מדובר בקבלת שכר שלא אושר כדין, הדינים באנגליה ובדלאוור נוקטים עמדה אחידה בפסילתה (ראו Guinness plc v. Saunders, Espinoza v. Zuckerberg ורשימה קודמת).

עד כאן – עקרונות יסוד, המוכרים היטב לקוראי "הנקודה". בהמשך לכך, בעוד דיני היושר דוחים לחלוטין את הרעיון שאמונאי מפר זכאי לשכר ראוי (quantum meruit), בית המשפט עשוי לפסוק קצובה שביושר (equitable allowance) או מן הצדק (just allowance). זאת, בנסיבות חריגות בלבד, לא כשגרה ולבטח לא כזכות, כפי שמשתמע מפרשת בן שאול ובנותיה. בתי משפט באנגליה ובאוסטרליה יישמו גישה זו אך לאחרונה כמה פעמים, ודחו עתירות לקצובה שביושר גם כאשר האמונאי המפר תרם רבות להפקת הרווחים (ראו Gray וכן Mudgee Dolomite & Lime Pty Ltd v. Murdoch, Hoh v. Ying Mui Pty Ltd ).

הדוגמה הבולטת לפסיקת קצובה שביושר היא פרשת Boardman v. Phipps, המקובלת כהלכה מנחה אך נסיבותיה כה חריגות עד שאין טעם לפרטן. מקרה נוסף, המובא גם על ידי דניאל פרידמן (כיום במהדורה עם אלרן שפירא-בר-אור), הוא פרשת O’Sullivan v. Management Agency Limited. שם לא דובר בהפרת חובת אמונאות אלא בהשבה בעקבות ביטול חוזה בין הזמר גילברט או'סאליבן לסוכנו מחמת השפעה בלתי הוגנת של הלה. נפסק כי ראוי להפחיתה לנוכח תרומה יוצאת דופן של הסוכן להצלחת הזמר (שהיה זמר כושל לפני ואחרי ייצוגו בסוכנות זו) ולנוכח הסכמת הזמר. בעניין Badfinger Music v. Evans נידון ניסיון של חבר בלהקת פופ להפיץ לבד הקלטה מהופעה חיה. בית המשפט הפחית מסכום השלילה לנוכח העובדה שהוא מסר על כך לחבריו וכי אלמלא תרומתו, שכללה הקלטה מחדש של שירה ונגינת גיטרה ייחודית וכן עריכה אינטנסיבית, ההקלטות לא היו שוות דבר. נקל לראות שאלה חריגים נדירים.

ועשיית עושר? כלום אין משום התעשרות לא צודקת בשלילה מלאה מהאמונאי המפר? ובכן, לא. היה זה לורד גוף, שהוא לדעת רבים "האב המייסד" של דיני עשיית עושר החדישים, אשר עמד בעניין Guinness על המדיניות המיוחדת לגבי יחסי אמונאות. תחילה הבהיר, כי “Plainly, it would be inconsistent with this long-established principle to award remuneration in such circumstances as of right on the basis of a quantum meruit claim”. ובהמשך קבע:

The decision [in Boardman] has to be reconciled with the fundamental principle that a trustee is not entitled to remuneration for services rendered by him to the trust except as expressly provided in the trust deed. Strictly speaking, it is irreconcilable with the rule as so stated. It seems to me therefore that it can only be reconciled with it to the extent that the exercise of the equitable [allowance] jurisdiction does not conflict with the policy underlying the rule. And, as I see it, such a conflict will only be avoided if the exercise of the jurisdiction is restricted to those cases where it cannot have the effect of encouraging trustees in any way to put themselves in a position where their interests conflict with their duties as trustees.

זאת ועוד. בעניין Gray הבהיר בית המשפט את התפיסה העדכנית בדבר היחס בין דיני עשיית עושר לבין דיני אמונאות תוך חידוד ההבדלים העקרוניים ביניהם. הדברים אינם מחייבים בית משפט ישראלי, כמובן, אולם יש בהם טעם רב לגופם, ואין חולק על ההשפעה העמוקה של הדין האנגלי על התפתחות דיני עשיית עושר בישראל. ראוי אפוא לתת עליהם את הדעת בקפידה:

[T]he doctrine of unjust enrichment has, at best, only a subsidiary role to play in limiting the liability of a fiduciary to account. We are here concerned with the obligation of a defaulting fiduciary to account for unauthorised profits, not with compensation for an equitable wrong, and still less with an independent cause of action in restitution to reverse an unjust enrichment of the defendant at the expense of the claimant.

נסיים בשיר, והפעם בעוד שיר.

אתה פה פעם ראשונה? את באה לפה הרבה? – הרשמו לעידכונים בכפתור "הרשמה"!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s