תומך תמימים – אשם תורם ואי הקטנת הנזק בתביעת פיצויים נגד אמונאי

בעניין ‏חטב נ' ד.י. דוידי השקעות בנדל"ן בע"מ תבעו רוכשים של מגרשים לבנייה עצמית את המוכרת בגין עיכוב במסירת המגרשים לידיהם. השופט פרידלנדר קיבל את התביעה בקובעו כי המוכרת הפרה חובת זהירות וחובת אמון כלפיהם, אולם הפחית מהפיצויים מחמת אשם תורם ואי הקטנת הנזק מצידם. זהו מהלך שגרתי בנזיקין ובחוזים, אך ביחסי אמונאות הוא מעורר עניין לנוכח משטר הסעדים הייחודי החל על הפרת חובות של אמונאים. בכך נעסוק הפעם.

חברת דוידי רכשה מחברת אפרידר מתחם מקרקעין לבנייה עצמית באשקלון. חלק מהמגרשים בו רכשה לעצמה, לפיתוח מרכז מסחרי; חלק רכשה כנאמן עבור כמה מהתובעים; ומגרשים נוספים רכשה ומכרה הלאה ליתר התובעים. כתנאי להתחלת הבנייה העצמית נדרש להקים קיר תמך ראשי וקירות תמך פנימיים במגרשים הפרטיים ולבצע עבודות עפר ופיתוח נוספות באמצעות אפרידר והחברה הכלכלית לאשקלון ("חכ"ל"), שצורפו לתביעה בהודעות לצד ג' וצד ד'. עבודות אלה התעכבו ב-31 חודשים, ומכאן התביעה.

יחסי אמונאות

היחסים בין דוידי לתובעים היו יחסים חוזיים מסחריים שאינם מצמיחים חובת אמון כשלעצמם. באשר לתובעים שעבורם דוידי פעלה כנאמן אין ספק שהיא חבה להם גם חובת אמון בשל כך, והדברים ברורים. אלא שהשופט פרידלנדר קבע כך גם ביחס לתובעים האחרים:

דוידי, במסגרת רכישת המתחם, נטלה על עצמה חיוב חוזי, כלפי חכ"ל ואפרידר, לפעול כשלוחתם של התובעים לקידומו של פיתוח המתחם. מעמד זה מטיל עליה חובת נאמנות כלפי התובעים … יתר על כן: דוידי קיבלה על עצמה לייצג את התובעים כלפי חכ"ל ואפרידר ללא שיתוף התובעים וקבלת הסכמתם לכך. אדרבא: בחוזים שלה עם התובעים, דוידי התיימרה להקצות להם את האחריות למימוש חיובי הפיתוח כלפי חכ"ל ואפרידר. … דוידי הייתה, אפוא, לאמונאית (fiduciary) של כלל התובעים כלפי חכ"ל ואפרידר בקשר עם פיתוח המתחם – הן מכוח הסכמתה החוזית כלפי חכ"ל ואפרידר, הן מכוח מקומה למעשה במשולש היחסים האמור, שאותו נטלה על עצמה מאחורי גבם של התובעים וחרף מצגיה החוזיים כלפיהם [ראו עמיר ליכט, דיני אמונאות (2013) …].

קביעה זו מיישמת היטב קטגוריה לא שכיחה של כינון יחסי אמונאות בהתחייבות חד צדדית של אדם לפעול בשמו או למענו של אחר, אף מבלי שהלה יהיה מודע לכך. אמונאי כזה מכונה לעיתים trustee de son tort ("נאמן מחמתו" או "באשמו") או בפשטות "אמונאי דה פקטו". בנוסף לסעיף 3(א) לחוק השליחות, יש לדוקטרינה זו עוד כמה ביטויים בדין הישראלי (ראו רשימה קודמת), אך למיטב ידיעתי, זהו יישום מובהק ראשון שלה. אשרינו שזכינו.

אשם תורם ונטל הקטנת הנזק

בית המשפט קבע כי "גם אילולא מעמדה האמונאי דוידי חבה חובת זהירות כלפי התובעים" וכי "אזלת ידה של דוידי מלפעול משמעותית נגד העיכוב בפיתוח מהווה רשלנות"; וכן כי דוידי "לא קיימה את חובתה כלפי התובעים … מכוח מעמדה כנציגה ו'אמונאית' של הרוכשים כלפי חכ"ל ואפרידר." זאת, לנוכח סעיף 10 לחוק הנאמנות, המחייב נאמן "לשמור על נכסי הנאמנות, לנהלם ולפתחם ולפעול להשגת מטרות הנאמנות", וכן "לנהוג באמונה ובשקידה כפי שאדם סביר היה נוהג באותן נסיבות." בתמצית, דוידי לא "מילאה את חובות האמון והזהירות המתבקשות."

העיכוב במסירת המגרשים והנזק בעטיו נבעו מפקעת סבוכה של השתהויות בביצוע עבודות הפיתוח מצד דוידי, אפרידר וחכ"ל, שהשופט פרידלנדר פרם בזהירות והקצה אחריות בגינן בין השלוש, אך היא אינה מענייננו. הנקודה החשובה מצויה בקביעה, כי יש לייחס לתובעים אשם תורם בשיעור 10% בגין תכנון הפיתוח, שכן הם התעלמו מן המצב הגלוי בשטח, ובשיעור 33% בגין הפיתוח הפרטי וקירות התמך הפנימיים, שהיו באחריותם. בשיקלול הסופי הופחת הפיצוי ב-7% מחמת אשם תורם ואי-הקטנת הנזק מצד התובעים.

שלומי אמונאי ישראל יתמהו בוודאי: הרי שָׁנִינוּ לא פעם, שבניגוד לכללי הפיצויים בדיני נזיקין וחוזים, בדיני אמונאות אין להפחית מפיצויים בגין נזק שנגרם אגב הפרת חובת אמון מחמת אשם תורם, גורמים סיבתיים חיצוניים וכו' (ראו בספרי ורשימות קודמות כאן, כאן וכאן). הדברים אכן טעונים הסבר, שכן הסוגייה היא מן הקשות בדיני אמונאות החדישים, ובישראל במיוחד.

המקור המקומי לקושי נובע מהחיוב "לנהוג באמונה ובשקידה" שקובע חוק הנאמנות. זוהי תבנית מיושנת, הכורכת יחד חובת אמון וחובת זהירות עם חובה לנהל את נכסי הנאמנות (כחלק מחובת הציות). אין תימה אפוא שגם בית המשפט בעניין חטב דן בהן במאוחד. לעיתים מצטרף לכך סיבוך נוסף, שמקורו בהוראות חרותות בדבר הפרת חובת אמון המפנות לסעדים "בשל הפרת חוזה" (למשל, בחוק השליחות ובחוק החברות), שכבר תיעתעו בכמה בתי משפט, אך בית המשפט לא נתקל במעקש הזה הפעם, למרבה המזל (ראו בספרי וכן כאן וכאן).

התבנית הישראלית משקפת את התפיסה האנגלית המסורתית ביחס לחובות הנאמן. מכיוון שכולן התפתחו בדיני היושר, גם הפיצויים על הפרתן מכונים "פיצויים שביושר" (equitable compensation), אך לא תמיד הוקפד על התאמת התנאים לפיצוי לחיוב המסויים שהופר. כפי שציין לורד מילט בעניין Bristol and West Building Society v. Mothew (שבית המשפט מאזכר), “it is obvious that not every breach of duty by a fiduciary is a breach of fiduciary duty”. אי-הבהירות שצמחה מכך התעצמה עוד בשל האתגר להתאים תנאים אלה למערכת הסעדים המיוחדת שבגדר סעד החשבון (account; ראו רשימה קודמת).

בשנים האחרונות עושות הערכאות הבכירות בשיטות המשפט המקובל מאמצים ליישב את הסוגייה. בהקשר זה קבעה לאחרונה ערכאת הערעור העליונה בהונג קונג בעניין Iq Eq (NTC) Trustees Asia (Jersey) Limited v. Arboit (במותב שישב בו לורד נויברגר, נשיא בית המשפט העליון באנגליה לשעבר):

[T]the duties owed by fiduciaries are variable in nature and it may be important to ascertain the nature of the breach in question and the impact of that breach on any trust property. … [T]hree categories of breach were distinguished. These were:
(a) the first category, being “breaches leading directly to damage to or loss of the trust property”;
(b) the second category, being “breaches involving an element of infidelity or disloyalty which engage the conscience of the fiduciary”; and
(c) the third category, being “breaches involving a lack of appropriate skill or care”.

Liability in the third category of cases is imposed for the negligent execution of a fiduciary’s duties falling within the general duty to act with care imposed by law on those who take it upon themselves to act for or advise others. In such cases, the relationship of trustee or fiduciary is incidental and provides the context in which the breach of duty occurs. Equitable compensation for breach of the duty of skill and care is reparative and resembles common law damages awarded to a plaintiff for his loss and the common law rules of causation, remoteness of damage and measure of damages apply by analogy.

דברים אלה כוחם יפה גם בדין הישראלי. לאורם, ככל שמסכת ההפרות בקשר לעיכובים בפיתוח בעניין חטב התבטאה ברשלנות, הרי היא נופלת לקטגוריה השלישית. למעשה, בדין הישראלי אפשר ומוטב לוותר אז על ההיקש הנזכר ולהחיל ישירות את דיני הנזיקין, כפי שנעשה כבר בפסיקה ובחקיקה ביחס לנושאי משרה בחברה (ראו מאמר).

העובדה שדוידי הייתה אמונאית היא אפוא נסיבתית ואין לה נפקות לאמידת הפיצויים. לכן צדק בית המשפט כאשר בחן אשם תורם והקטנת נזק מצד התובעים הנהנים. לעומת זאת, התנהגות של דוידי בניגוד עניינים או בחוסר תום לב כיסוד נפשי הייתה נופלת לקטגוריה השניה, ואז היה צורך לנקוט את הגישה הייחודית של דיני האמונאות למצבים כאלה. בעניין חטב אכן היה לכך ביטוי מסויים בראש תביעה שלא פירטנו כאן, בקשר לגביית תשלומי ריבית, שנקבע כי הייתה נגועה בניגוד עניינים מבלי שניתנה לכך הסכמה מדעת של התובעים.

נסיים בשיר, המשמש גם כאסמכתה בפסק דין חטב.

באה לפה הרבה? אתה פה פעם ראשונה? – הרשמו לעידכונים בכפתור "הרשמה"!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s