הרועץ המשפטי – אחריות עורך דין המעורב בהפרת חובת אמון של הדירקטוריון

נקודתנו חוזרת לתרחיש שעסקנו בו אך לאחרונה, ובו דירקטורים מחליטים להקצות מניות בחברה, כאשר לכך נלווית תכלית זרה – להשפיע על הרכב האספה הכללית ועל זהות בעלי השליטה בחברה. בפרשת TMO Renewables Ltd v. Yeo צורף לדירקטורים הנתבעים גם עורך הדין של החברה, שסיפק לדירקטוריון ייעוץ משפטי לביצוע המהלך, ובו נעסוק בקצרה הפעם.

חברת TMO הייתה חברת הזנק, שפיתחה חיידק לעיבוד אשפה (מיקרוב בן דומן). לאחר כמה סבבי מימון היא נקלעה למצוקה מימונית, הגיעה לשיקום ואז לפירוק. מפרקי החברה תבעו ארבעה דירקטורים שלה וכן אחד, מר אודלי, ששימש כיועץ המשפטי שלה. לטענתם, הדירקטורים "הינדסו" (gerrymandered) את ההצבעה באספה הכללית כדי להכשיל הצעות שהיו משנות את השליטה בחברה ואת הרכב הדירקטוריון. זאת עשו באמצעות הקצאת מניות למשקיע חדש, אשר קולותיו היטו את הכף לטובתם והדפו את חילופי השליטה, אלא שהתשלום בגין המניות האלה נדחה בשנתיים בשעה שהחברה נזקקה נואשות למזומנים.

בית המשפט קבע תחילה, שהדירקטורים הפרו את חובת האמון שלהם בהפעילם את סמכותם שלא לתכלית ראויה. ההלכה המנחה במשפט המקובל נוסחה בפסק דין Howard Smith Ltd v. Ampol Petroleum Ltd של מועצת המלכה, שעל פיו פעולת האמונאי תיפסל אם היתה לה תכלית זרה "עיקרית" או "משמעותית" (primary, substantial) כך שבלעדיה היא לא הייתה ננקטת כך. בית המשפט העליון באנגליה עיין בהלכה בפרשת Eclairs Group Ltd v. JKX Oil & Gas plc, תיאר את השיקול הפוסל כ"עיקרי" או "דומיננטי" (primary, dominant), אך לא שינה אותה.

הדין בישראל זהה עקרונית. זאת, לאחר שהלכת Howard Smith והלכת Mills v. Mills, שקבעה מבחן דומה של "סיבה מכרעת" (moving cause), אומצו בעניין גליקמן בע"מ נ' א. מ. ברקאי חברה להשקעות בע"מ (ראו גם סולודוך נ' עיריית רחובות וכן כאן וכאן). לפיכך, "כאשר החלטת ההנהלה היא כזו המעוררת סימן שאלה רציני וחשד ממשי שאין זו פעולה בתום-לב ולטובת החברה, … יהיה על ההנהלה להראות שמה שעשתה עשתה בתום-לב ולטובת החברה." (ראו גם קוסוי נ' בנק י.ל. פויכטונגר בע"מ).

בפשטות, משהתעורר חשד ממשי להפרת חובת אמון, הנטל עובר לאמונאי להראות שקיים אותה במלואה, ולא רק שהפר אותה במידה נסבלת במשמע (אך ראו, לגבי נושאי משרה, רשימה קודמת בעקבות פינרוס החזקות בע"מ נ' גולדשטיין). בכך הדין הישראלי נבדל מהדין הדלאוורי, שבו פעולה של הדירקטורים שעלולה לחבל במנגנון ההצבעה נחשבת להפרת חובת אמון חמורה, שהגינות מלאה אינה מסוגלת להכשיר, אך עדיין הם יכולים לתרץ תירוצים בדבר "צידוק מחייב" (compelling justification; ראו Coster v. UIP Cos ורשימה קודמת).

מכאן פנה בית המשפט ליועץ המשפטי, וקבע כי הלה הפר את חובת האמון שלו לחברה לפחות בשני אופנים – ראשית, באי-מתן ייעוץ נכון ביודעין ביחס לעסקות המוצעות עצמן, ושנית, באי-מתן ייעוץ לדירקטורים בדבר הפרת חובת האמון שלהם בפעולה משיקולים זרים. בעניין זה אמר:

The very significant risk of the exercise by the Director Defendants of their duties for an improper purpose should have been clear to Mr Audley in exercising his reasonable professional judgment. Indeed, these two transactions were so obviously open to challenge on grounds of their improper purpose that I agree with TMO that Mr Audley's failure to provide appropriate advice cannot be explained away as mere negligence … Mr Audley made the conscious decision not to advise of the risks because he had become so closely and dangerously entwined with, and engaged by, the objectives and interests of the Director Defendants that he had lost sight of his own duties as a solicitor … Mr Audley acted contrary to his contractual and fiduciary obligations in failing to advise the TMO Board that it would be acting for an improper purpose if it issued shares to Market Place and to VSA.

דברים כדורבנות, שכוחם יפה במלואו גם בדין הישראלי. יועץ משפטי הוא אמונאי. בדרכו של עולם, הוא משתלב לא פעם בעיצוב מהלכים עסקיים כדי להבטיח שהם מבוססים משפטית. מובן מאליו, שחובת האמון שלו מחייבת אותו בהקשר זה להמנע מכל חשש לניגוד עניינים ולגלות מייד כל ניגוד וחשש כזה. כמו כן, עליו לתת ייעוץ בתום לב (כיסוד נפשי) לטובת החברה, כפי שהדין מגדיר את טובת החברה בנסיבות. כך, בחדלות פירעון למעשה ובסמיכות קרובה לה טובת החברה עשויה להשתנות ולהתמקד בטובת הנושים, כפי שהיה בעניין TMO (ראו מאמר).

אלא שחובת האמון אינה מתמצה בכך. כאשר יועץ משפטי מייעץ לחברה, הוא מייעץ בפועל לאמונאים שלה – הדירקטורים או נושאי משרה אחרים (ראו רשימה קודמת). אם יש לו יסוד לסבור שהללו עלולים להיות מושפעים משיקולים זרים וכך להפר את חובת האמון שלהם כלפיה, חובתו שלו כלפי החברה מחייבת אותו להתריע בפניהם על כך, שאחרת יימצא מפר את חובתו.

יתר על כן, בנסיבות כאלה היועץ המשפטי עלול לחוב לא רק בשל הפרת חובת האמון שלו אלא גם מחמת סיוע להפרת חובת האמון של אותם אמונאים של החברה שלהם יתן ייעוץ (ראו הרשימה הנזכרת). בפרשת TMO אך כפסע היה בין היועץ לבין הטלת אחריות עליו על בסיס זה. למזלו, באי כוח המפרקים לא כללו את הטענה בכתב התביעה, וכשניסו להשלים את החסר בקדם המשפט ובדיון עצמו, בית המשפט דחה את הניסיון הזה. לכך עשויות להיות השלכות על היקף החבות של היועץ המפר והמסייע.

ייזהר היועץ.

אתה פה פעם ראשונה? את באה לפה הרבה? – הרשמו לעידכונים בכפתור "הרשמה"!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s