חיסול חשבונות – האם חלה התיישנות על חובתם של נאמן, דירקטור ודומיהם לתת חשבון?

בעניין וינברג נ' סגל קבע השופט גונטובניק כי עורך דין, שפעל כנאמן בעסקת מכר דירה, הפר את חובת האמון שלו כאשר סירב למסור לנהנה מידע על הנאמנות ולברר אצל הבנק הרלוונטי אם ברשותו מסמכים הנוגעים לנאמנות. זאת, חרף העובדה שחלפו כתשע שנים מתום הנאמנות ולנוכח קביעה עובדתית, שבפעולתו כנאמן הוא נתן שירות ללא תוהֳלָה. רשימה זו בוחנת את הבסיס לזכותו למידע של נהנה ביחסי אמונאות ואת השאלה אימתי זכות זו מתיישנת.

עו"ד סגל מונה כנאמן על ידי המוכר בעסקה. משימתו הייתה לשמש כתחנת ביניים לחלק מכספי התמורה עד להבשלת התנאים להעברתם למוכר. כך הוא עשה, ונקבע, כאמור, כי הוא פעל כשורה ובכך תמו יחסי הנאמנות. היורשת של המוכר-הנהנה, שבאה בנעליו והיה לה סכסוך אחר בקשר לדירה, ביקשה מעו"ד סגל לעיין במסמכים הנוגעים בנאמנות. הלה סירב לשתף פעולה, וטען כי ביער את המסמכים וכי ממילא חלה התיישנות על העניין.

השופט גונטובניק קבע שעורך הדין לא הפר את חובותיו כנאמן בכך שלא שמר על המסמכים הנוגעים לנאמנות, שהסתיימה כתשע שנים לפני הגשת התביעה. לעומת זאת, הוא קבע כי בסירובו להשיב לפנייה לקבל מידע הפר עורך הדין את חובת האמון שלו:

החובה למסור את המידע היא חלק מחובות האמון שהוא חב בהן. חובה זו עומדת על רגליה שלה, גם לאחר סיומה של הנאמנות. למעשה היא לא מתיישנת. חלוף הזמן יכול להביא את הנהנה או את יורשיו למצב דברים בו כל החומרים הרלוונטיים בוערו ואינם עוד. אך ככל שקיימת האפשרות לסייע ואין סיבה שלא לסייע בקבלת המידע, קמה החובה המוטלת על הנאמן לסייע לנהנה או ליורשיו לקבלו. שעה שהנאמן מסרב לסייע בקבלת מידע גם כאשר בידיו לעשות כן, הרי שהוא מפר את חובתו, גם אם הפניה מגיעה שנים לאחר תום הנאמנות.

בדרכו למסקנה זו ציין בית המשפט, כי "החובה למסור מידע הוכרה כחובה עצמאית, שאינה מותנית בהוכחת זכות תביעה של הנהנה ביחס לנכס הנאמנות. משכך מתבקש להחילה גם לאחר סיום יחסי הנאמנות, וגם בחלוף זמן רב לאחר מכן." לגישתו, חובה זו "משרתת את הצורך לפקח על פעולות הנאמן", "משקפת דרישת הגינות בסיסית," ו"נגזרת מהחובה הבסיסית הנלווית לאמונאות והיא החובה למסור מידע".

בדברים אלה עמד בית המשפט נאמנה על הטעמים לקיומה של חובת הגילוי המקיפה החלה על אמונאים, ובפרט כאלה המופקדים על נכסים של אחרים כגון נאמן ודירקטור. בית המשפט נסמך כדבעי על פרשות עמותת בני מוטרנות הגליל נ' הארכיבישוף סלום וזילכה נ' קלדרון, הנשענות בתורן על פסיקה מכוננת בדיני האמונאות בישראל (ראו רשימה קודמת). כך גם ובמיוחד לאור פסק דינו של השופט גונטובניק בעניין מרק נ' חג'ג', המאשש את הדוקטרינה הכללית אך משום מה לא אוזכר (ראו רשימה קודמת).

נזכיר כמה נקודות יסודיות. כל אמונאי נתון למשטר תובעני של חיובי אמונאות (fiduciary obligations). בדין הישראלי הם מכונים לחלופין גם חובת אמון, או אמונים או נאמנות. דין זה אינו קשור לחובת תום הלב או לציווי מוסרי לנהוג באמונה. מבין חיובי האמונאות המוכר מכולם הוא איסור ניגוד העניינים. חיוב אחר הוא החיוב לפעול בתום לב כיסוד נפשי. חיוב נוסף, שהוא חיוב ליבה שאין להתנות עליו, הוא חיוב האקאונטיביליות, שבגדרו על האמונאי לתת חשבון (account) בדבר מילוי משימתו ולשאת באחריות להפרות. במינוח מיושן, שבעת האחרונה יש לו עדנה, מוכרים במשפט המקובל שני סוגים של חשבון: "חשבון רגיל" ו"חשבון מחמת הפרה" (common account, או account of administration in common form, ו-account on the basis of wilful default, בהתאמה).

החשבון הרגיל הוא זה שבמוקד דיוננו. חיוב זה, לתת חשבון באופן עיתי או לפי דרישה וכן בסיום המשימה, משתקף חלקית, בין היתר, בסעיף 7 לחוק הנאמנות ובסעיף 29 לפקודת השותפויות. זהו חיוב עצמאי, שקיומו אינו תלוי בטענה להפרה (ראו Libertarian Investments Ltd v. Hall).

מכאן – להתיישנות. התיישנות מפקיעה זכויות מהותיות במשפט הפרטי, ולכן יש חשיבות מכרעת לנוסח החוק החרות. חוק ההתיישנות תואר בשעתו כשלב ראשון במיזם החקיקה האזרחית החדשה, שנועד להשתחרר כביכול ממורשת המשפט האנגלי. אף על פי כן, בית המשפט העליון לא היסס לשוב ולאמץ את עקרונות המשפט המקובל בקשר להתיישנות בענייני נאמנות, תוך הסתמכות על הלכות אנגלו-אמריקאיות ועל היקש מחקיקה אנגלית (ראו גמזו נ' גושן). בדרך הטבע, הפסיקה עסקה בעיקר בטענות להתיישנות ביחס להפרות של נאמנים, והיא לא תמיד הקפידה על אופיו הנפרד של החיוב לתת חשבון רגיל (למשל, לחמן נ' הררי). בהיותו חיוב עצמאי הוא אינו קשור לסייגים המוכרים למירוץ ההתיישנות כגון טענה לנכסים לצד הפרה שהתגלתה באיחור בלא אשם של הנהנה.

פסיקה בדבר התיישנות של זכות לחשבון רגיל נדירה יחסית גם במשפט המשווה, למיטב ידיעתי. בפסיקה זו מסתמנת עמדה התואמת לכאורה את פסק דין וינברג. בעניין Barnett v. Creggy, שדן בנסיבות דומות לפרשת וינברג, נקבע כי התביעה לחשבון כלפי עורך דין שפעל כנאמן להעברת כספים אינה מתיישנת, אלא ששם צויין כי הגם שההעברה בוצעה, סכומי כסף אחרים נותרו בלא הסבר (unaccounted for; קביעה זו אושרה בערעור: Creggy v. Barnett). בכך יש יותר מרמז לחשש שבוצעה הפרה והדבר טעון בירור.

בעניין Liu v. Wong הסתמך בית המשפט לערעורים בהונג קונג על עניין Barnett, וקבע ביחס לחשבון רגיל ("פשוט"), כי “there is no basis for application of limitation period by analogy if the claim for an account simpliciter is sustainable in law”. דא עקא, ששם לא הובהר כיצד התביעה לחשבון לאחר תקופת ההתיישנות מעוגנת בדין מעבר לאמירה סתמית, עם כל הכבוד, כי “it cannot be said that taking of account is plainly futile”. משכך, הקביעה הנזכרת נראית מוקשה בנסיבות המקרה או שגם כאן יש אבק חשש להפרה. עניין Liu ראוי לציון, מכיוון שההלכה שם נפסקה ביחס לדירקטורים שהופקדו על העברת כספים, ואשר כאמונאים חל עליהם דין זהה לדין החל על נאמנים (ראו JJ Harrison (Properties) Ltd v. Harrison).

על רקע זה נראה, שקשה להשתית את הפסיקה בעניין וינברג על הפרת חובת אמון. העיקרון הכללי הוא, שחובת האמון של אמונאי באה לקיצה עם תום יחסי האמונאות, בכפוף לחריגים שאינם מענייננו כאן (ראו Foster Bryant Surveying Ltd v. Bryant). החיוב לתת חשבון רגיל הוא חיוב שלפי טיבו חל גם כתום יחסי האמונאות בלא תלות בהפרה, אלא שזהו חיוב שיש מועד לקיומו ואין לנהנה קושי לעמוד על הפרתו, ולכן לא ברור מדוע לא תחול עליו התיישנות.

מנגד, כדי לעמוד כראוי בחיוב החשבון על האמונאי לקיים ולהציג תיעוד, אשר ילמד כי פעל כדין. משהתעורר חשד ממשי שהפר את חובותיו, הנטל עובר אליו להוכיח שפעל כדין, ובהעדר תיעוד או הסבר מספק תחול חזקה כי לא פעל כך (ראו, בהתאמה, קוסוי נ' בנק י.ל. פויכטונגר בע"מ, עזבון שעיה נ' בית טלטש בע"מ ורשימה קודמת). שלילת ההתיישנות מהחובה לתת חשבון משמיעה לכאורה, כי על נאמנים, עורכי דין, דירקטורים וכו' לשמור תיעוד לנצח. אכן, לא בכדי ציין השופט גונטובניק בעניין וינברג עצמו, וקודם לכן בפרשת ברוך נ' אילני – ובטעם, לדעתי – כי אין זה סביר שנאמן יידרש לשמור תיעוד שנים רבות.

סירובו של עורך הדין בעניין וינברג לנקוף אצבע כדי לסייע ליורשת של לקוחו משכבר עשוי לעורר מורת רוח לנוכח הטירחה המזערית שהייתה כרוכה בכך, הגם שביקשה לברר עניינים שאינם קשורים לשירות שנתן. בית המשפט מצא בכך חוסר הגינות, כאמור. אולי אפשר למצוא בכך דופי לאור כללי האתיקה של עורכי דין, ואולי יש בסרבנות כזו משום חוסר תום לב, אך הדבר תלוי בנסיבות. בדיני האמונאות, מכל מקום, קשה למצוא לה סעד.

אתה פה פעם ראשונה? את באה לפה הרבה? – הרשמו לעידכונים בכפתור "הרשמה"!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s