אל נקמות הופיע – הפרת חובת אמון בפעולה ממניעים רגשיים

בעניין גנוסר נ' חברת חשמל בע"מ דחה סגן הנשיא סוקול בקשה לגילוי מסמכים לקראת תביעה נגזרת, משמצא שהמבקשת פעלה בחוסר תום לב, וזאת לנוכח טענה של חברת חשמל כי פעלה ממניעים נקמניים. פסיקה זו מצטרפת לפסיקה בדלוור לאחרונה ביחס למנהל שפעל ממניעים דומים. אלה מקרים נדירים יחסית, שבהם "טענת נקמה" מתקבלת ולא רק נטענת. בכך נעסוק הפעם.

עניין גנוסר משלב שתי פרשות שחיתות שפקדו את חברת החשמל. ב"פרשת סימנס" הידועה, שבה שולם שוחד לבכירים בחברה על ידי סימנס, נקשר שמו של מורן גנוסר, שעבד בחברה ופוטר ממנה. הלה התלונן בקשר למערכות של סימנס, והוצג בתחילה כחושף שחיתויות בפרשה ואף נמשח כ"אביר איכות השלטון" (ראו כאן וכאן). ואולם בית הדין לעבודה קבע כי הוא התלונן ממניעים פסולים ובחוסר תום לב, ורק לאחר שלמד על ההחלטה לפטרו (ראו גנוסר נ' חברת החשמל לישראל בע"מ). בפרשה השנייה, "פרשת חשמל הצפון", שולם שוחד למנהלים בחברת החשמל בקשר להספקת ציוד, ושם גוייס אחד נעים טוקאן כעד מדינה בהליך הפלילי נגד המעורבים.

המבקשת בעניין גנוסר היא רות גנוסר, אימו של מורן גנוסר. היא רכשה מנייה אחת של החברה שנים לאחר ששתי הפרשות התרחשו. לטענתה, בין היתר, הסכם הפשרה שנחתם עם טוקאן חריג ומקומם מבחינה מוסרית ומאפשר לחוטא לצאת נשכר. המשיבים גרסו כי זהו חלק "ממסע נקמה" שמנהל מורן גנוסר נגד החברה ומנהליה.

השופט סוקול איזכר תחילה את עניין שוחט נ' אאורה השקעות בע"מ, שבו נאמר כי חוסר תום לב של תובע נגזר יתקיים, בין היתר, "אם מאחורי הבקשה להגשת תביעה נגזרת עומד רצונו של המבקש 'לנקום' בחברה או בנושאי המשרה בה." בהמשך קבע כי הבקשה הוגשה בחוסר תום לב:

בהעדר הסבר, ולו בסיסי לרכישה, עולה החשש שמא רכישת המניות נועדה לחזק את מאבקו של בנה, מורן גנוסר, בחברה. המבקשת לא התייחסה לטענות אלו, לא שללה את הקשר בין הגשת הבקשה, ואולי גם רכישת המניות, למאבקו של בנה ולא הפיגה את החשש כי כל מטרת ההליך היא לפגוע בחברה ובנושאי המשרה בשל המאבק האמור.

בסמיכות זמנים לעניין גנוסר, בעניין צוק נ' אורט ישראל (חל"צ), דחתה השופטת רונן בקשה לאישור תביעה נגזרת, בקובעה, בין היתר, שהמבקש פעל ממניעים זרים והיה נגוע בניגוד עניינים, אך טיב הטינה שניכרה שם לא פורט. למיטב ידיעתי, אלו מקרים ראשונים שבהם מניע של נקמנות או הלך נפש עויין מסוג זה, שאין לצידו עניין ממוני, מבסס פסילה של תובע נגזר (ליתר דיוק, מועמד לכהן כתובע נגזר, אך הדין לגביהם זהה – ראו כאן וכאן). גם בעניין חורי נ' אלון סופר חברה לבנין ופיתוח בע"מ קיבל השופט פרסקי טענה כי המבקש עורך מסע נקמה כחלק מסכסוך בחברה פרטית, ופסל אותו מלשמש כתובע נגזר. מנגד, בעניין רידניק נ' זמיר סברה השופטת דברת שמבקשת האישור נגועה בחוסר תום לב מחמת מניעים אישיים, אלא ששם שני הצדדים לא ראו את טובת החברה לנגד עיניהם, ולכן קבעה שאין מקום למנוע ממנה להגיש תביעה נגזרת. זו קביעה מוקשה, עם כל הכבוד, אך יתכן שניתן להצדיקה בנסיבותיה המיוחדות.

בעניין Loughlin v. Harada, שנפסק אף הוא בסמוך לעניין גנוסר, החליפו הצדדים, בעלי מניות בחברה ציבורית, מהלומות משפטיות בכמה חזיתות (לא בלי דימיון לפרשת חורי). בהליך זה טענו התובעים שיו"ר הדירקטוריון נקט נגדם צעדים שונים כפעולת נקם וכתגמול על כך שהגישו נגדו תלונת חשיפה (whistleblower complaint). בית המשפט הפדרלי בדלוור ראה בכך בסיס מספיק לטענה בדבר הפרת חובת אמונאות, ודחה את בקשתו לסלק את התביעה על הסף.

בפסיקה בדלוור יש מסורת ארוכה של הכרה בפעולה ממניעים רגשיים כהפרה של חובת האמון (ראו רשימה קודמת). הניסוח השכיח של גישה זו מקורו בדברי הצ'נסלור אלן בעניין In re RJR Nabisco, Inc. Shareholders Litigation, 1989:

[T]he protections of the business judgment rule would [not] be available to a fiduciary who could be shown to have caused a transaction to be effectuated (even one in which he had no financial interest) for a reason unrelated to a pursuit of the corporation's best interests. Greed is not the only human emotion that can pull one from the path of propriety; so might hatred, lust, envy, revenge, or, as is here alleged, shame or pride. Indeed any human emotion may cause a director to place his own interests, preferences or appetites before the welfare of the corporation.

מבין פסקי הדין שהסתמכו על הדברים האלה נציין כאן את עניין eBay Domestic Holdings, Inc. v. Newmark – שהוא גירסת דלוור להלכת Dodge v. Ford Motor Co – שם נקבע כי המייסדים של לוח המודעות Craigslist שפעלו כדי להעניש את בעלת מניות המיעוט, eBay, הפרו בכך את חובת האמונאות שלהם. בעניין Venhill Ltd. Partnership v. Hillman קבע סגן הצ'נסלור סטריין, שגאוותו של מנהל החברה העבירה אותו על דעתו עד כדי הפרת חובת אמון:

This is a clear case of fiduciary disloyalty. Although Howard's motives were not financial enrichment, they were personal. He preferred the continuation of his hobby and let a stubborn sense of pride and an unwillingness to admit error come ahead of his duties to Venhill.

שני קווי הפסיקה המתוארים לעיל חופפים, כמובן. שניהם עוסקים בדרישה שכל אמונאי, ואף מי שמועמד לכהן כאמונאי, יפעל בתום לב כיסוד נפשי – כלומר, בניקיון דעת גמור שהוא פועל לטובת עניינו של הנהנה ובלא כל חשש ממשי להשפעה של שיקול זר, אפילו הוא רגשי בלבד. לעניין זה דין אחד לנושא המשרה ולתובע הנגזר, וכך גם לגבי תובע מייצג, הפועל כשליח ציבור. זהו מופע של חובת האמון שאינו תלוי בקיומו של ניגוד עניינים במובנו המקובל. כלומר, אמונאי הפועל לטובת עניינו של הנהנה ייראה בכל זאת כמפר אם מצטרפים לכך הניעה זרה מהותית או חשש ממשי לכך.

הדברים היו בגדר פשיטא אלמלא נמצאו אצלנו בשנים האחרונות מקרים שבהם בתי המשפט לא הקפידו על ההבחנה בין חובת תום הלב הכללית לבין יסוד תום הלב כחלק מחובת האמון (ראו, למשל, כאן וכאן). כאשר בית המשפט מתמקד בחובת תום הלב, הוא מכיר מניה וביה בכך שלצד הפועל מותר (ואף מצופה ממנו) להתחשב בענייניו האישיים, להגשים מאוויים רגשיים, להפיק טובות הנאה פרטיות ולהסתפק בהימנעות ממרמה (כלומר, בלי לתת גילוי מלא). כל אלה מותרים בגדר חובת תום הלב אך אסורים למי שמכהן כאמונאי החב חובת אמון. הפסיקות בעניין חורי ובעניין אורט ישראל מספקות לכך תזכורת חשובה.

אתה פה פעם ראשונה? את באה לפה הרבה? – הרשמו לעידכונים בכפתור "הרשמה"!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s