מעושרים – הפחתה מטעמי צדק מן הסעדים בדיני עשיית עושר ובדיני אמונאות

בעניין מדינת ישראל נ' יזיד נידונה תביעה אזרחית של המדינה נגד מי שכיהן כקצין תיאום בגזרת בית לחם והורשע בלקיחת שוחד עבור הנפקת היתרי כניסה לישראל. לנוכח פסק דין מדינת ישראל נ' אבנון הטילה עליו השופטת מצא אחריות בעשיית עושר ולא במשפט וגם בדיני אמונאות, אולם הפחיתה מהיקף חבותו מטעמי צדק לפי חוק עשיית עושר. רשימה זו עומדת על התפתחות מעניינת שיש בפסק הדין לצד שגגה שנפלה בו, שתיהן על רקע הפסיקה בעניין אבנון.

יוסף יזיד הורשע בלקיחת שוחד בפרשייה שבה הוא הנפיק למעלה מ-200 היתרי כניסה לישראל בתמורה לקבלת כ-250,000 ש"ח. המדינה תבעה ממנו את הסכום הזה מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט ודיני אמונאות. בפרשייה נוספת הוא הואשם בלקיחת שוחד בכך שלן ללא תמורה בדירה שכורה של עד המדינה, ובאותה דירה הוא נפגש, בין היתר, עם פלסטינית מבית לחם, שלה הנפיק היתר כניסה לישראל, אך התביעה לא התייחסה לפרשייה זו.

הגם שטובות ההנאה לא התקבלו מן המדינה, כנדרש לכאורה לצורך אחריות בעשיית עושר, קבעה השופטת מצא לפי הלכת אבנון, כי "חומרת מעשיו של הנתבע וחשיבות הערכים בהם פגע מצדיקים את חיובו בהשבת הסכומים שנטל שלא כדין מכוח הכלל לפיו 'אין חוטא יוצא נשכר'." ביחס לעילה האמונאית נקבע, בטעם, כי יזיד הפר את חובת האמון שהוא חב למדינה, ולכן "זכאית המדינה לרווח שהפיק תוך הפרת אמונה – וזאת ללא קשר לשאלה אם הרווח הנו על חשבון המדינה אם לאו."

באשר לסעד קבע בית המשפט, כי "שתי העילות התגבשו – הן עילה לפי חוק עשיית עושר ולא במשפט והן עילה מכוח דיני האמונאות. משכך חב הנתבע בהשבת הכספים שקיבל תוך הפרת חובת האמונים שחב למדינה." כאסמכתה לכך צוטטו דברים מעניין אבנון:

המדינה מתייחסת להפרת חובת האמון כעילה עצמאית ונפרדת מהעילה לפי חוק עשיית עושר. אולם, נראה כי הדעות חלוקות בשאלה אם העילה המבוססת על הפרת חובת האמון היא עילה עצמאית העומדת על רגליה שלה, או שמא מדובר במקרה פרטי של עשיית עושר ולא במשפט (לעמדה הראשונה ראו: עניין [ורגוס בע"מ נ' כרמקס בע"מ], עמ' 444; וכן: עמיר ליכט דיני אמונאות: חובת האמון בתאגיד ובדין הכללי 263-262 (2013)); לעמדה השנייה ראו: עניין ורגוס, עמ' 439; פרידמן ושפירא בר-אור, עמ' 609). המקרה דנן אינו מצריך הכרעה בשאלה זו; זאת מאחר ששתי העילות – עשיית עושר ולא במשפט והפרת חובת אמון – התגבשו בענייננו בלאו הכי, ומאחר ששתיהן מובילות לסעד זהה, הוא שלילת סכום השוחד מאבנון והעברתו למדינה.

לאור הדברים האלה פנה בית המשפט לקבוע את היקף החבות במסגרת שקובע סעיף 2 לחוק עשיית עושר. בדיון סדור למשעי לנוכח האסמכתות המרכזיות בסוגיה צויין, בין היתר, כי הנתבע, אף כי חטא, לא יצא נשכר ממעשיו, כי שילם קנס בסך 30,000 ש"ח במסגרת ההליך הפלילי, וכי לא השתכר במהלך שנות מאסרו. לפיכך, משיקולי צדק שסעיף 2 קורא לשקול, הוא נמצא ראוי לפטור חלקי מהשבת הסכום בו התעשר וחויב להשיב למדינה סכום של 170,000 ש"ח.

פסק דין יזיד הוא מקרה ראשון של פסיקה בתביעה אזרחית נגד מקבל שוחד לאחר פרשת אבנון, שבה אישרר בית המשפט העליון את המדיניות החדשה של המדינה לנקוט הליכים כאלה במסגרת המאבק בשחיתות. מכאן חשיבותו, הגם שמדובר בערכאה קמא, שכן הוא עשוי לשמש סמך בהליכים נוספים, שיש לקוות כי יוגשו ככל שהשחיתות כולה לא תכלה כעשן מאליה.

על רקע זה יש בפסק הדין מהלך מעודד. כפי שמשתקף חלקית במובאה שלעיל, בית המשפט העליון בעניין אבנון נמנע מלהכריע אם התביעה בעשיית עושר והתביעה באמונאות יסודן בשתי עילות עצמאיות או שמדובר בעילות חופפות, כשאחת מכילה את רעותה, ולבסוף הכריע רק לפי העילה בעשיית עושר לנוכח עניין ורגוס. דא עקא, עם כל הכבוד, בכך הוא מצא פנים שלא כהלכה בהלכת ורגוס, שהוכרעה דווקא לפי העילה האמונאית (ראו רשימה קודמת).

בעניין יזיד קבעה השופטת מצא, בדומה לעניין אבנון, כי שתי העילות התגבשו, ובד בבד דחתה את הטענה כי המדינה לא הוכיחה את היחס בין דיני עשיית עושר לבין דיני האמונאות ואת הסעד הנובע מהפרת דיני האמונאות. אין ספק שבכך צדקה, וזו העמדה המשפטית הנכונה. אלה עילות נפרדות, שמקורן בדינים שונים, אשר לכל אחד מהם יש תכליות אחרות ומערכים דוקטרינריים שונים לגמרי להגשמתן. בדין הישראלי ייתכנו מצבים שבהם מערכת נסיבות עובדתית מסויימת תצמיח עילות בשני הדינים, אולם זהו מצב שכיח במשפט, ואין להסיק מכך שהעילות חופפות (ראו בספרי וברשימה הנזכרת).

מנגד, יש בעניין יזיד תקלה, שגם היא נובעת מפסק דין אבנון. בית המשפט העליון בעניין אבנון סבר, כאמור, כי שתי העילות מובילות לסעד זהה, אך שם לא הייתה לכך נפקות. בית המשפט בעניין יזיד הלך בתלם הזה (וקשה לבוא אליו בטרוניה על כך), אלא שבכך תעה בדרכו, עם כל הכבוד, ופגע בתובעת כאשר הפחית מחבותו של הנתבע משיקולי צדק לפי סעיף 2.

התחשבות בשיקולי צדק באמידת החבות בדיני עשיית עושר, ובמיוחד להפחתת החבות, היא יסוד מרכזי בדינים אלה, כפי שהשופטת מצא היטיבה לתאר. לעומת זאת, בדיני אמונאות יש מערכת שונה של כללים לקביעת היקף חבותו של אמונאי מפר. הפעלת שיקולי צדק ויושר משתלבת בהם, אך באופן שונה לגמרי מאשר בדיני עשיית עושר. בפרט, בדיני אמונאות אין כל מקום להפחתת החבות כפי שנעשה בעניין יזיד, כך שמדובר בטעות, עם כל הכבוד, הגם שמקורה באמרה של בית המשפט העליון.

למרבה הצער, אין זו הפעם הראשונה שתקלה זו מתרחשת. גם בעניין דה לנגה נ' החברה לישראל בע"מ, שבו נקבע שהופרה חובת אמון, נתבעו במובחן השבה בעשיית עושר וחשבון ושלילה באמונאות. ואולם, השופטת רונן דנה בסעד רק לפי דיני עשיית עושר, ובכלל זה ציינה גם אפשרות להפחתת החבות לפי סעיף 2. במסגרת זו אושרה גם פשרה בתיק (דה לנגה נ' החברה לישראל בע"מ). בכך, עם כל הכבוד, היא נתפסה לאותה שגגה שנפלה בעניין יזיד, וגם שם פגע הדבר שלא כראוי בזכויות התובעת (ראו כאן וכאן). אי הבחנה דומה ננקטה בידיה בקשר לפסיקת שכר ראוי לאמונאי מפר, וכבר עמדנו על כך לא פעם (ראו למשל כאן וכאן).

לא נתנשי מנך, מסכת חשבון, ולא תתנשי מנן.

בא לפה הרבה? את פה פעם ראשונה? – הרשמו לעדכונים בכפתור "הרשמה"!