תרוויחו ותשמחו – פיצויים וסעדים אחרים על הפרת חובת אמון וחובת הגינות בחברה

בעניין מישורים השקעות נדל"ן בע"מ נ' בלוטרייך נתן סגן-הנשיא כבוב פסק דין משלים בשאלת הסעד, לאחר שפסק בעבר בשאלת האחריות, כי בעסקה לרכישת שליטה בחברה ציבורית הפר הנתבע, בעל שליטה ודירקטור, את חובות ההגינות והאמון שלו, בהתאמה. בית המשפט אימץ את עמדתו של המומחה הכלכלי שמינה בהסכמת הצדדים הן לעניין השיטה לאמידת הנזק הן לעניין האומדן עצמו. רשימה זו עומדת על כמה קשיים בניתוח המשפטי ועל סעדים חלופיים ודרכים חלופיות לאמידתם. בסופה – הודעה בהקשר הנידון.

ברשימה קודמת בעקבות פסק הדין בשאלת האחריות תיארנו את מתווה העסקה כ"שיטת שניידר לכיבוש מהיר בשני תשלומים". בלוטרייך ואחד שניידר הסכימו שהלה ירכוש מניות במחיר 7.5 ש"ח למניה, כך שיגיע להחזקה שווה עם בלוטרייך והשניים יהיו בעלי שליטה במשותף. בשלב הראשון הוא רכש מניות בהקצאה מהחברה במחיר 6 ש"ח למניה; בשלב השני הוא רכש מניות מבלוטרייך במחיר 9.5 ש"ח למניה. הפעולות בוצעו מבלי שבלוטרייך גילה לחברה את מצב הדברים ואף השתתף בהצבעה בדירקטוריון, ובלא אישורים כדין. לימים מינה הדירקטוריון ועדה מבין חבריו לבחינת זכויות החברה. בסיועם של משרד עורכי דין וחברת ייעוץ כלכלי אמדה הוועדה את הנזק שבלוטרייך גרם לחברה בטווח שבין 10.1-5.3 מיליון ש"ח.

המומחה הגדיר את הנזק לחברה בתור "הפער בין התמורה שהייתה אמורה החברה לקבל מכוח ההקצאה הפרטית לבין התמורה שקיבלה בפועל שנגרם כתוצאה מאי-גילוי המידע לדירקטוריון החברה." עוד הוא ציין, כי הצדדים נחלקו ביחס לגובה פרמיית השליטה בחברה, וגיבש נוסחה לשווי התמורה בעסקה המשולבת, שכללה אומדן של פרמיית השליטה לנוכח עסקה קודמת של בלוטרייך לרכישת אמצעי שליטה ממשקיע מוסדי (הראל). כך קבע כי הנזק הוא 6,527,379 ש"ח למועד השלב הראשון, סכום שאותו שיערך ל-10,263,600 ש"ח לפי השינוי בשער מניית החברה.

השופט כבוב אימץ את עמדת המומחה ביחס לגובה הנזק ולשיטת השיערוך לאחר שדן בפירוט בטענות הצדדים לגביהם. בין היתר, הוא מצא שקביעת המומחה "לפיה בעסקת הראל נרכשה מחצית מפרמיית השליטה היא סבירה בנסיבות העניין – ואילו לא הוצגו טעמים מיוחדים המצדיקים סטייה מקביעה זו." כן ציין ביחס לטרוניה מסויימת של בלוטרייך, כי זו "טענה העוסקת במתודולוגיית כימות הנזק, לגביה הובהר מפורשות בהסדר הדיוני ובהחלטתי על אודות מינוי המומחה כי לרשות המומחה יעמוד 'שיקול דעת מלא'."

לעומת זאת, השופט כבוב דחה הצעה של המומחה לפצות רק את בעלי המניות מהמיעוט ולמעט שניידר כדי למנוע משניידר להנות מהפיצוי ומההפרה. לשיטתו, הדבר יהווה סטייה מסדרי הדין, שכן מדובר בתביעה אישית של החברה ולא בתביעה ייצוגית של בעלי המניות; הדבר מנוגד לעקרון האישיות המשפטית הנפרדת, שעל פיו הנזק הוא נזקה של החברה ופיצוי לבעלי המניות כמוהו כחלוקת דיבידנד; ואין מקום לנטרול הנאתו של שניידר מכספי הפיצוי, שכן אילו קיבלה החברה את מלוא התמורה שניידר היה נהנה מתועלת נוספת.

כל כמה שפסק הדין בהיר וערוך למשעי, הרי שעם כל הכבוד, הוא מעורר שורה של תהיות ואף השגות של ממש. להלן נעמוד על העיקריות שבהן בקצרה.

ראשית, הגם שפסק הדין נדרש בפירוט לטענות הצדדים לגבי קביעת הפיצוי, אין בו כל דיון או אסמכתות ביחס למסגרת המשפטית שעל פיה הפיצוי אמור להיקבע. העובדה שהצדדים הסכימו להתדיין על פיצוי לנזק בעזרת מומחה אינה מספיקה. האם היקף הנזק ייקבע לפי דיני הנזיקין? החוזים? האמונאות? (בפסק הדין אף מבליחה קביעה שבלוטרייך פעל "כדי להתעשר על חשבון החברה", אך זאת כבסיס להפרת חובת אמון ולא לעשיית עושר ולא במשפט.)

מכיוון שזהו פיצוי בקשר להפרת חובת אמון, יש לאמוד אותו לפי דיני האמונאות ("פיצויי אמונאות"; equitable compensation). דא עקא, בית המשפט אינו קובע זאת ואינו בוחן את חוות דעת המומחה לפי הכללים של הדין המיוחד בדבר פיצויי אמונאות החל בנסיבות. המומחה, שהקפיד לציין שאינו משפטן, הגדיר לעצמו אמת מידה מושגית לאמידת הפיצוי אשר נראית בקירוב כתיאור של פיצויי נזק חוזיים. בהעדר ניתוח משפטי של אמת המידה הזו קשה לבקרה, אולם יצוין כי פיצויי אמונאות שונים מהם בכמה היבטים – הן כללית הן בהקשרים תאגידיים (לדיון מפורט ראו נא בספרי וכן ברשימות קודמות רבות).

בד בבד יוזכר, שנקבע כי בלוטרייך הפר גם חובת הגינות של בעל שליטה. ברשימה הנזכרת עמדנו על כך שסוגיית הסעד על הפרת חובת ההגינות לוטה בערפל כבד, והצענו שאם התיק יגיע להכרעה בשאלת הסעד יהיה בכך משום הדרכה נחוצה בסוגיה סתומה זו. למרבה הצער, כשם שפסק הדין בשאלת האחריות לא עסק בהפרת חובת ההגינות, כך פסק הדין דנן לא נדרש לשאלה אם או כיצד פיצוי על נזק מחמת הפרת חובת הגינות שונה מפיצויים בחוזים, בנזיקין או באמונאות.

שנית, יש קושי בכך שהמומחה, בהסכמת הצדדים ובית המשפט, נדרש לאמידת פרמיית השליטה כחלק מהערכה של שווי החברה, שווי העסקה והפיצוי. גישתו דומה לאמידת סעד הערכה, אלא שבכך משתקפת שוב העובדה שאינו משפטן ולכן נזקק להדרכה משפטית. פרמיית שליטה אינה נכס של החברה, ולכן אינה רלוונטית ישירות לנזק שנגרם לה. יתר על כן, פסיקה דלוורית חשובה דנה בפיצויים על הפרת חובת אמון בהקשרים תאגידיים, ויוצאת מגדרה כדי להדגיש שאמידת הפיצוי נעשית לפי עקרונות שונים ובמיוחד שונים מאלה של אמידת סעד הערכה ואף של הגינות מלאה (למשל, Americas Mining Corp. v. Theriault; ראו שוב בספרי וכן רשימה קודמת).

שלישית, כיוון שמדובר בהפרת חובת אמון, יש לתמוה על כך שחבותו של בלוטרייך לא נטענה ולא נידונה במסגרת סעד של חשבון, ובגדרו בחירה בין פיצויי אמונאות לבין שלילה וכן שערוך עד למועד פסק הדין. בכפוף לכך שבפסק הדין נזכרים אופציות וסכומים אחרים, שלא התחשבתי בהם, ערכתי לצורך רשימה זו "חשבון סנדלרים" גס, ובשני תחשיבים ראשוניים ניתן להגיע לסכומים שונים משמעותית.

לפי "שיטת סנדלר א'", נאמוד את הנזק לחברה בגין הקצאה לשניידר במחיר חֶסֶר. כזכור, בעסקה המשולבת שניידר קנה את המניות תמורת 7.5 ש"ח למניה. לעומת המחיר ששילם לחברה (6 ש"ח למניה), זהו הפרש של 1.5 ש"ח למניה (1.483 ש"ח, ליתר דיוק). בהנחה שמרנית, שזהו הנזק הנומינלי ברכישה בשלב הראשון, סך הנזק הנומינלי בגין המניות שהחברה הקצתה הוא 9,639,500 ש"ח. בשערוך לפי מקדם השערוך של המומחה (1.575) הפיצוי הוא 15,182,212 ש"ח.

לחלופין, לפי "שיטת סנדלר ב'", נאמוד את טובת ההנאה שבלוטרייך הפיק ממכירת המניות לשניידר. שוב בהנחה שמרנית, לעומת מחיר של 7.5 ש"ח למניה בעסקה המשולבת, שניידר שילם לבלוטרייך 9.5 ש"ח למניה, וזו תוספת של 2 ש"ח למניה. סך התשלום העודף שבלוטרייך קיבל משניידר עבור המניות שהלה מכר לו, הכפוף לשלילה, הוא אפוא 9,516,130 ש"ח, ובשערוך (גס במיוחד, לנוכח המועד השונה של השלב השני) – 14,992,246 ש"ח. כמה שנאמר, תרבח ותסעד.

רביעית, יש לתמוה מאוד על העדרו של שניידר כנתבע. הממצאים שנקבעו בשני פסקי הדין בתיק מציעים שהלה פעל כגורם, ולכל הפחות כמסייע, להפרת חובת האמון (וגם חובת ההגינות) של בלוטרייך, ואף עשה זאת בצוותא חדא עימו כחלק ממזימה משותפת, וכן כמקבל ביודעין של נכס אגב הפרת חובת אמון. בנסיבות כאלה הזר המעורב חב חשבון כאמונאי מפר, ואחריותו היא ביחד ולחוד עם האמונאי המפר עצמו (ראו באותו מקום וכן כאן וכאן). נקודה זו חורגת מגדר כתב התביעה ולכן גם מגדרו של פסק הדין, אך יש לה השלכה לנקודה הבאה.

חמישית, נראה שבית המשפט נתפס לשגגה, עם כל הכבוד, בדיונו בזהות הגורם הזכאי לפיצוי. השיקולים שבית המשפט ציין נכונים כשלעצמם לפחות ברובם, אולם אין בהם, ביחד או לחוד, כדי להצדיק תשלום של הסעד לחברה כאשר אמונאי מפר עודנו שולט בה (ולעניין זה דינו של שניידר כדין אמונאי מפר, כאמור). פסיקה מכוננת אמריקאית ודלוורית בפרט מדגישה כי חרף השיקולים הנזכרים, דיני היושר מורים להעביר את הסעד ישירות לבעלי המניות התמימים – לכל הפחות באופן יחסי להחזקתם, ולפי הגישה העדיפה בעיני, את מלוא הסעד כולו (למשל, Perlman v. Feldmann; וראו אתם-יודעים-איפה וכן רשימה קודמת).

והנה הודעה

בית ספר הארי רדזינר למשפטים יקיים ביום שלישי הקרוב, 26 באפריל 2022, בשעה 17:00 ערב עיון מקוון בנושא "משפט משווה בדיני חברות: לונדון-דלוור-תל-אביב". לפרטים נוספים ראו כאן. הציבור מוזמן. אנא הפיצו ברבים.

נסיים בשיר לחג.

אתה פה פעם ראשונה? את באה לפה הרבה? – הרשמו לעדכונים בכפתור "הרשמה"!