מן הגורן ומן היקב – מתן חשבונות לנוכח התחרות בעסק והפרת חובת אמון של נושא משרה

בעניין אלנקיב נ' טבצ'ניק וטבצ'ניק נ' אלנקיב נידון תרחיש פשוט של הפרת חובת אמון גסה על ידי נושא משרה בחברה, שהתחרה ישירות בעסקיה באמצעות חברה אחרת שניהל. סעד של מתן חשבונות מתבקש בנסיבות כאלה ואכן התבקש. ואולם, טיעון קלוקל וניתוח לא מיטבי בשתי הערכאות שנדרשו לבקשה הניבו כמה נקודות של אור וצל, שעליהן נעמוד הפעם.

אמין אלנקיב ואלעד טבצ'ניק חברו יחדיו לעסק של אביזרים לרכב באמצעות חברת אקסטרים קאר יבוא ושיווק בע"מ, שהייתה בבעלותם ובניהולו של טבצ'ניק. בעודו מכהן באקסטרים עבד טבצ'ניק כמנהל גם בחברת לייק קאר בע"מ, שאותה הקים עובד לשעבר של אקסטרים, ועסקה באביזרים לרכב אך גם בבגדי עבודה, מוצרי גריל ומוצרי קריוקי. אלנקיב ואקסטרים תבעו את טבצ'ניק ואת לייק בטענה להפרת חובת אמון, התחרות בעסקים וניצול הזדמנות עסקית לפי סעיף 254 לחוק החברות, ותבעו, בין היתר, מתן חשבונות ביחס לכל עסקי לייק.

השופט אלטוביה קבע שטבצ'ניק הפר חובת אמון והתחרה בעסקיה של אקסטרים, שכן "היה מעורב בפעילות המתחרה באקסטרים קאר באמצעות לייק קאר." לאור זאת קבע:

ביחס לסעד של מתן חשבונות, הפסיקה והספרות הציבו שלושה תנאים מצטברים שעל התובע סעד של מתן חשבונות לעמוד בהם כדי לזכות בסעד זה:

"כדי שהתובע למתן חשבונות יזכה בצו בשלב הראשון עליו להוכיח קיומם של שני תנאים: ראשית, עליו להראות קיומה של מערכת יחסים מיוחדת בינו לבין הנתבע המצדיקה מתן חשבונות. שנית, עליו להוכיח – ואפילו לכאורה – כי קמה לו הזכות לתבוע את הכספים שלגביהם הוא מבקש לקבל חשבונות. אם התקיימו תנאים אלה, ובהיעדר סיבה אחרת המצדיקה הימנעות ממתן החשבונות – כגון חיסיון או היעדר הצורך בחשבונות לצורך הבירור הכספי – ייתן בית המשפט צו למתן חשבונות" … [אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי – כרך א' 580 (2020)]

יש להדגיש – די בכך שהתובע יוכיח, ולו לכאורה, כי הוא זכאי לתבוע סעד של השבת רווחים מהנתבע (בהיקף כזה או אחר), כדי לזכות בסעד זה [עניין [כסיף יועצים לשירות מעליות בע"מ נ' אפרתי]].

בהסתמך על עניין כסיף קבע השופט אלטוביה, כי אקסטרים הוכיחה לכאורה זכות תביעה בגין "השבת רווחיה של פעילות זו מלייק קאר, ככל שזו נעשתה במסגרת הפרת אמונים של אלעד כלפי החברה, מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט." בד בבד, הוא דחה את הבקשה למתן חשבונות על כל עסקיה של לייק ותחם את הצו לעסקי אביזרי הרכב.

בערעור בבית המשפט העליון הורה השופט שטיין על עיכוב ביצוע של מתן החשבונות. לאחר שחזר על התנאים המתוארים בספרו של גורן, העיר כי "בית משפט קמא לא הסביר – למצער, לא הסביר באופן ממצה – כיצד מתקיימים התנאים האמורים, ובפרט התנאי הדורש את קיומה של מערכת יחסים מיוחדת בין אלנקיב או אקסטרים לבין לייק." בהמשך קבע:

"ככל שסיכויי הערעור אינם קלושים, ביצוע צו למתן חשבונות בטרם הוכרע הערעור יקים קושי בהחזרת המצב לקדמותו באופן המטה את מאזן הנוחות לטובת המבקש את עיכוב הביצוע" ([טל יד מצויינות בשירות בע"מ נ' וויזקום תקשורת בע"מ, פס' 10]). בענייננו-שלנו, אסתפק בלומר שלטעמי טענת המערערים לפיה לא היה מקום להעניק סעד של מתן חשבונות ביחס ללייק, שעה שלא מתקיים קשר בין המשיבים ללייק, היא טענה המצריכה דיון ולו מן הטעם שבית משפט קמא לא התייחס אליה.

לנוכח חומרת ההפרה הברורה התוצאה מעוררת אי נוחות ניכרת, אך אפשר להצדיקה. הדבר נובע מטיעון קלוקל של אקסטרים לצד אי-דיוקים בניתוח בשתי הערכאות, הקשורים כולם להחמצת ההיבטים המיוחדים של דיני האמונאות, אשר חולשים על המקרה.

ראשית, בית המשפט קמא ובעקבותיו בית המשפט העליון הלכו בעקבות ניסוח התנאים למתן חשבונות כפי שהוא מופיע בספרו של גורן. דא עקא, ניסוח זה נכון ביחס לעילות לא-אמונאיות ושגוי ביחס לעילה אמונאית. כאשר יש יחסי אמונאות די בתנאי הראשון למתן חשבונות מלא. כפי שהיטיב לציין השופט חסדיאל לאחרונה בעניין ששון נ' אמקאן אחזקות (1995) בע"מ: "משא נוסף זה של הוכחת זכות תביעה אינו נדרש במקרה בו בוסס קיומם בין הצדדים של יחסי אמונאות מובהקים, שהם בגדר חי הנושא את עצמו." בית המשפט העליון חידד את הנקודה לפני כמה שנים בעניין זילכה נ' קלדרון, ואף אני עמדתי עליה בספרי וברשימות קודמות (למשל, כאן וכאן). למרבה הצער, הנוסח השגוי הזה "נגרר" ממהדורה למהדורה, אף לאחר עניין קלדרון, והוא ממשיך להכשיל בתי המשפט שנסמכים עליו.

בד בבד, בית המשפט קמא, בדומה לשופטת רונן בעניין כסיף, התייחס להשבת רווחים מכוח דיני עשיית עושר, ויתכן שבמקור עשתה זאת גם אקסטרים, החברה הניפרת. זו אינה עילה אמונאית, כך שביחס אליה התנאי השני תופס (ועל כן, בין היתר, היא עילה נחותה מנקודת מבטו של נהנה).

שנית, בית המשפט העליון בחן את הבקשה לעיכוב מתן החשבונות לנוכח פסיקה שהדגישה את מידת הקושי להשיב את המצב לקדמותו ואת מאזן הנוחות – עניין טל יד הנזכר, ופרשות פרידמן נ' נחושתן והרשקו נ' אורבוך, שעליהן התבסס השופט דנציגר שם. אלא שכל פסקי הדין האלה עסקו במתן חשבונות בגין הפרת קניין רוחני ולא חיובי אמונאות. הגם שה"מכניקה" של עריכת החשבון דומה בשני ההקשרים, הבסיס המשפטי לה שונה מהותית. בסכסוך קנייני (או נזיקי או חוזי) יש אינטרסים לגיטימיים לשני הצדדים. לא בכדי ציינה השופטת פרוקצ'יה בעניין פרידמן, כי נחוץ "פתרון המאזן כראוי את האינטרסים של שני הצדדים." לעומת זאת, חשבון של אמונאי הוא חיוב עצמאי קריטי, כך שהשבת המצב לקדמותו אינה רלוונטית כמו גם נוחותו של האמונאי. אמונאי חב חובת גילוי מלא וחובת חשבון לשם כך מתוך איון עצמי גמור ובלא קשר להפרה. כפי ששנינו לא פעם, "חובת האמונים מבוססת על קיומו של אינטרס אחד בלבד הראוי להגנה, והוא אינטרס [הנהנה]" (בוכבינדר נ' הכנ"ר).

שלישית, לצד השיקולים הנזכרים (שלא היה להם מקום, עם כל הכבוד), בית המשפט העליון מצא דופי בכך שבית המשפט קמא לא התייחס לקיומו של קשר בין אקסטרים לבין לייק, ובכך בעיקר תלה את עיכוב הביצוע של מתן החשבונות. בנסיבות שתוארו, טבצ'ניק היה רק נושא משרה בחברת לייק, לא צויין שהייתה לו בעלות בה, ואף צויין שהיא "נמצאת בשליטה מלאה" של אותו עובד לשעבר של אקסטרים. פורמלית, יש לכאורה יסוד לטענה שלא לייק היא שהפרה חובה כלפי אקסטרים, כך שלא ממנה זכאית אקסטרים לחשבון – בבחינת "לאו בעל דברים דידי את." למעשה, ברוח הדברים האלה יש אף לקבוע שטבצ'ניק הפר חובת אמון "רק" בפעולה בניגוד עניינים אך לא בהתחרות עם אקסטרים באשר לייק היא זו שהתחרתה בה.

אף על פי כן, הדברים אינם מדויקים, שכן השופט אלטוביה קבע כי טבצ'ניק הפר "באמצעות לייק קאר." בקביעה זו רב אמנם הסתום על הנגלה, וטוב היה אילו בית המשפט היה מפרט יותר ביחס לנפקות המשפטית של הקביעה הזו, אלא שהתובעים מצידם כנראה לא טענו בפירוט הנדרש לכך.

מהלך הדברים הזה אינו חריג. הוא מאפיין את מצבם של דיני האמונאות בישראל כיום, שבו באי כוחם של צדדים אינם ממצים לעתים את זכויותיהם של נהנים ניפרים כגון חברה שנושא משרה שלה פעל בניגוד עניינים בוטה כבמקרה הנוכחי. בטיעון עובדתי ומשפטי כדבעי הייתה אקסטרים תובעת את טבצ'ניק על הפרת חובת אמון ואת לייק על גרימה או סיוע ואף שותפות בהפרת חובת אמון (השוו, בנסיבות זהות, Ancient Order of Foresters in Victoria Friendly Society Ltd v. Lifeplan Australia Friendly Society Ltd ורשימה קודמת). או אז היו שניהם, טבצ'ניק וגם לייק, חבים חשבון בגין כל רווח שצמח להם. בטיעון כדבעי היה אפשר גם לתבוע חשבון בגין שכרו של טבצ'ניק בשתי החברות, ועוד כהנה וכהנה.

לבסוף, נפטיר בדברי נחמה. כנקודת אור בפרשה נציין את האופן המדויק שבו עיצב השופט אלטוביה את הצו למתן חשבונות כאשר ייחד אותו לפעילות אביזרי הרכב. הגם שחשבון מאמונאי מפר נערך "בחוזקה" (robustly) ותוך התגברות על קשיים ראייתיים, יש להקפיד על כך שהשלילה הבאה על יסודו תתייחס רק לרווח הקשור להפרה, ובפרט, רק למקורות רווח הקשורים להפרה (ראו Strother v. 3464920 Canada Inc וכן אתם-יודעים-איפה). 

באה לפה הרבה? אתה פה פעם ראשונה? – הרשמו לעדכונים בכפתור "הרשמה"!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s