שנהיה בריאים – "חובת האמון הבנקאית" אינה חובת אמון

בעניין הבנק הבינלאומי הראשון בע"מ נ' גזונטהייט נדרש בית המשפט העליון לתביעה נגד בנק, שבה טען הלקוח, בין היתר, כי הבנק הפר כלפיו חובת נאמנות וחובת זהירות. השופט גרוסקופף ניצל את ההזדמנות כדי לעקור מן השורש טעות רווחת בפסיקה ובספרות המשפטית, והבהיר כי ביחסי בנק-לקוח רגילים הבנק אינו אמונאי של לקוחו ואינו חב לו חובת אמון. נקודתנו חוגגת את האירוע החשוב.

הסכסוך בפרשת גזונטהייט נולד בשלהי המאה הקודמת, וההתדיינות לגביו נמשכת כעשרים שנה. במרכזה טענה כי אחד הרי ספיר, שכיהן כמנהל סניף הבנק, ביצע פעולות בחשבונות של גזונטהייט וחברות שלו, אשר בגינן יש להם טענות כלפי הבנק. (וכן, אם תהיתם, לא טעיתם; ראו ערד השקעות ופיתוח תעשייה בע"מ נ' מדינת ישראל). טענת התובעים כי הבנק הפר את חובת הנאמנות כלפיהם נועדה לבסס את טענתם להפרת חובת הזהירות של הבנק כלפיהם.

מקורה של הסברה בדבר "חובת האמון הבנקאית" בהלכת טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' צבאח. מקובל לראות בה ובבנותיה מקור ל"חובות אמון מוגברות" של בנק ללקוחותיו ולשאינם-לקוחותיו, כגון ערבים וממשכנים. ניתן לומר בלי חשש להפרזה, שהלכת צבאח היא אבן השתיה של יחסי בנק-לקוח בישראל לא פחות מהסדרים חרותים בנושא. בפסיקת בתי המשפט יש לה אזכורים לרוב (ערב פרסום הרשימה דיווחה מערכת "נבו" על למעלה מ-700; ראו למשל לאחרונה, נהור נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ; לסקירות ראו ספר ומאמר מאת רותי פלאטו-שנער).

אף על פי כן, טיבה המדויק של החובה שקבע הנשיא שמגר בענין צבאח לא נידון עד כה באופן יסודי בפסיקה של בית המשפט העליון. בפרט לא נידונה השאלה הבסיסית, אם זו חובת אמון (loyalty) כהלכתה ואם יחסי בנק-לקוח הם יחסי אמונאות, או אולי מדובר במשטר שהוא מחמיר יותר מיחסים מסחריים רגילים, הכפופים לחובת תום הלב, אך אינו עולה לכדי יחסי אמונאות. לפני כמה שנים טענתי במאמר, שהחובה הבנקאית אינה חובת אמון: היא אינה יכולה להיות חובת אמון, אין זה רצוי שהיא תהיה חובת אמון, והיא אף לא נקבעה כחובת אמון בעניין צבאח. זאת, חרף השימוש המרובה שהנשיא שמגר עשה שם במינוח "אמוני". עמדנו על כך גם בעקבות פסק דין בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' לפינר (ראו כאן וכאן).

כעת הגיעה הסברה הזאת אל שולחן הניתוחים של השופט גרוסקופף, ולא שרדה:

מבחינה טרמינולוגית, השימוש במינוחים "נאמנות" או "אמון" לתיאור חובת ההתחשבות בה נושא הבנק כלפי הלקוח אינו מוצלח. בעולם המשפט האנגלו-אמריקאי למושגים אלה משמעות מוגדרת, המלמדת על היקף מירבי של חובת התחשבות באינטרס של הזולת, דהיינו, על כך כי על החייב בחובות האמון (שיש המכנים אותו "אמונאי") לפעול אך ורק על פי טובתו של הזכאי מכוחן (שלעיתים מכונה "הנהנה"), וזאת אף בהתעלם מהאינטרס האישי שלו עצמו. מכך נגזרים שני כללי ההתנהגות המאפיינים את מוסד האמון: איסור על ניגוד עניינים וחובה לגלות גילוי מלא (ראו עמיר ליכט, דיני אמונאות – חובת האמון בתאגיד ובדין הכללי 78-48 (2013)). כפי שצוין, חובת הבנק כלפי הלקוח איננה מגיעה, במקרה הכללי, לרמת מחויבות זו. אכן, הבנק נדרש להתחשב באינטרס הלקוח בצורה מוגברת, העולה על זו הנדרשת מעוסק רגיל, ואולם לכדי חובת ההתחשבות המוחלטת, המתבטאת באיסור על ניגוד עניינים ובחובת גילוי מלא, המהווה את ליבת מוסד "הנאמנות", אין הוא נדרש. כך, למעט, בהקשרים מסוימים ומוגדרים בהם הוא פועל בעבור הלקוח באופן שיש בו כדי להטיל חובת אמון ממש – כגון כשהוא מחזיק בנאמנות במניות עבורו, או פועל כשלוחו לצורך ביצוע פעולה משפטית כזו או אחרת. במקרה הרגיל, כגון בעת העמדת הלוואה או פתיחת חסכון, הבנק איננו לא "נאמן" ולא "אמונאי" של הלקוח – הוא נותן שירות חיוני המחויב בחובות התחשבות מוגברות (אך לא מקסימאליות). משכך, מוטב היה לכנות חובות התחשבות מוגברות אלה בשם מיוחד המלמד כי מדובר בחובת התחשבות החורגת לצד החומרה מ"תום לב" הנדרש מכל נותן שירות, ואינה מגיעה לכדי "חובות אמון" הנדרשות מ"נאמן" או "אמונאי" – אולי המינוח "הגינות" בו עשה המחוקק שימוש בסעיף 193 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 יכול להוות תחליף טרמינולוגי הולם ל"נאמנות" גם בהקשר זה.

לכך יש להסכים. ככל שבתי המשפט יטמיעו את הדברים, כן יקל עליהם לדון ולהכריע בטענות כלפי בנקים באופן שתואם את המציאות העסקית והדוקטרינה המשפטית כאחד. לדברים אלה נוסיף כמה הערות ביחס לתוכן החובה הבנקאית ולכינויה.

באשר לתוכן – ראשית, הרי שכפי שציין השופט גרוסקופף, החובה הבנקאית דורשת מהבנק התחשבות בעניינו של הלקוח במידה העולה על המידה המזערית המתחייבת מחובת תום הלב, תוך שהיא נופלת מדרישת האיון העצמי המוחלט שמשמיעה חובת האמון (לדיון מקיף ראו מאמר מאת עופר גרוסקופף ויפעת נפתלי בן ציון).

במשפט המקובל ובכלל זה במשפט הישראלי מוכרות חובות בדרגות ביניים כאלה. זהו, למשל, תוכנה של הדוקטרינה בדבר איסור השפעה לא הוגנת, אשר חל רק על בעלי תפקידים מסוימים. בנקים כפופים לאיסור זה מכוח הוראה חרותה (סעיף 4 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח)) ומכוח הלכה פסוקה (ראו המאמר), אולם הוא חל בנסיבות מסוימות ואינו ממצה את החובה הבנקאית. חובה נוספת בקטגוריית "חובות הביניים" היא אכן חובת ההגינות של בעל שליטה ובעל כוח אחר בחברה, אשר נקבעה ככזו בהלכת ברדיצ'ב נ' פויכטונגר (ראו כאן וכאן). אלא שעוד נקבע שם שהפרת חובה זו תלויה באשם סובייקטיבי, ואין זה ברור אם זהו גם דינה של הפרת החובה הבנקאית. הפסיקה בעתיד תידרש להתייחס לנקודה זו. לבסוף, מכיוון שיחסי בנק-לקוח נחשבים "חוזה יחס", ניתן להטיל על הבנק מטעם זה חובת תום לב במידה מוגברת (ראו בנק לאומי לישראל בע"מ נ' היועץ המשפטי לממשלה; בנק מזרחי טפחות בע"מ נ' נגר כרמלה ובניה בע"מ).

שנית, כפי שטענתי בשעתו ועולה מן הדברים שלעיל, יחסיו של בנק עם לקוחו יכולים להיות רגילים-לעומתיים בחלקם, ולכן כפופים לחובה הבנקאית, ואמונאיים בחלק אחר, ולכן כפופים לחובת אמון. כך עולה גם מפסק דין New Zealand Netherlands Society 'Oranje' Inc v. Kuys של מועצת המלכה, שבו קבע לורד ווילברפורס ביחס לאדם שכיהן כנושא משרה כי “A person in his position may be in a fiduciary position quoad a part of his activities and not quoad other parts: each transaction, or group of transactions, must be looked at”.

זהו גם הדין הנכון באשר ליחסי עובד-מעביד. ככלל, אלה אינם יחסי אמונאות. חלה בהם חובת התחשבות מוגברת בין הצדדים, ורק בנסיבות מסוימות עשויים לחול גם חיובי אמונאות לפי המבחנים המקובלים לכך. גם בהקשר זה שורר בפסיקה ערפל ורווח בה שימוש משובש במינוח אמונאי (ראו בספרי); וגם בהקשר זה תרמה הערה של השופט גרוסקופף בעניין בית אריזה לפרחים "אביב" בע"מ נ' פנדלר להבהרת הדברים לפי האמור לעיל (ראו רשימה קודמת).

ובאשר לכינוי – בהעדר מונח ייחודי מוגדר, זהו אתגר קשה מכפי שנדמה ממבט ראשון. מינוח אמונאי (שעליו טוב להקפיד בהקשרים הנכונים) ומינוח "אמוני" אחר אינם מתאימים, והסאגה שצמחה מהלכת צבאח תוכיח. "חובת הגינות", כפי שבית המשפט מציע טנטטיבית, עשויה להיות מענה הולם לצורך. בד בבד, "חובת הגינות" משמיעה לא רק חובה כחובת בעל שליטה בחברה אלא גם חובת התחשבות של אזרח כלפי הרשות לפי פסק דין קונטרם בע"מ נ' משרד האוצר (ראו מאמר מאת יצחק זמיר). הפסיקה בעתיד תצטרך אפוא לברר את היחסים ביניהן. זאת, תוך שהיא מבהירה גם את ההבדל בינן לבין גישת "ההגינות המלאה", שהיא דוקטרינה אמונאית מובהקת, אשר הולכת ופושה בפסיקה אצלנו חרף נפסדותה, לדעתי (ראו מאמר ורשימה קודמת בעקבות פינרוס החזקות בע"מ נ' גולדשטיין).

תודה לעמית שהפנה אותי לפסק הדין.

בא לפה הרבה? את פה פעם ראשונה? – הרשמו לעדכונים בכפתור "הרשמה"!