שני חברים יצאו לדרך – שלילת רווח מִשותף שהעביר נכס מתכלה לעסק מתחרה

בעניין Mochkin v. Klein (No. 2) נדרש בית המשפט לאמוד את היקף השלילה של רווח שעשה שותף, אשר הפר חובת האמון לשותפות בהקמת עסק מתחרה. האתגר המיוחד שניצב בפני בית המשפט, ואשר על החידוש שבו נעמוד הפעם, נבע מכך שהרווח עדיין לא מומש במלואו והוא צמח בקשר לנכסים שהלכו ואיבדו מערכם במרוצת הזמן.

יוסי מוצ'קין ויחיאל (וויליאם) קליין היו חברים קרובים משחר ילדותם בק"ק מעלבורן, שבה חיו משפחותיהם בשכנות טובה ובה גם למדו יחד בישיבה. אלא שבעולם שבו אברכים יר"ש נאלצים להתפרנס בעצמם ר"ל הקימו השניים שותפות בחלקים שווים לממכר מקוון של חפציצים (widgets) לבית, אשר פעלה מדירתו הצנועה של יוסי בפאתי העיר (ראו כאן, לא עליכם). אליהם הצטרף מנשה סגמן, שקיבל חלק מחלקו של יחיאל בשותפות. לימים גבה טורא בין יחיאל לבין יוסי. יחיאל ומנשה מזה ויוסי מזה הקימו כל אחד חברה לממכר מקוון של חפציצים לבית. הם השתמשו לשם כך במסד הנתונים שיוסי פיתח בשותפות, אשר הכיל תמונות של הפריטים וטקסטים המתארים אותם. במרוצת הזמן חלו שינויים במסדי הנתונים של כל צד, כאשר ספקים נוספו או נגרעו ופריטים השתנו, וכך השתנו תמונות וטקסטים במאגר.

הצדדים תבעו זה את זה למתן חשבונות לפי סעיף 33 ל-Partnership Act 1958 (Vic). זהו מקבילו המדויק של סעיף 38 לפקודת השותפויות [נוסח חדש], תשל"ה-1975, ושניהם בבואה נאמנה של סעיף 29 ל-Partnership Act 1890 האנגלי – סוס ותיק אך עדיין מלא און, המושך את עגלת השותפויות בהצלחה עד היום. כולם כאחד קובעים כי "כל שותף יהיה אחראי בפני השותפות על כל טובת הנאה שהפיק בלי סמכות שאר השותפים מכל עסקה הנוגעת לשותפות או מכל שימוש שלו בנכסי השותפות, בשמה או בקשריה העסקיים." כפי שציין השופט גרוסקופף בעניין ברונר נ' ברונר, זוהי הוראה הצהרתית, החוזרת על אחריותו של כל אמונאי לתת חשבון לנהנה בגין טובת הנאה לא מאושרת (ראו גם ג'ראר נ' רובין; Chan v. Zacharia).

בפסק דין קודם בתיק (Mochkin v. Klein), שפסק הדין הנוכחי משלים אותו, קבע בית המשפט כי השלושה חבים חשבון לשותפות בשל הפרת חובת אמון כלפיה והטיל על החברות שהקימו חבות דומה מחמת קבלה ביודעין (ראו בספרי וכן כאן וכאן). מכיוון שהשותפות עמדה להתחסל, נקבעה חבות הדדית ישירות כלפי השותפים בה.

אנו נתמקד באופן שבו בית המשפט אמד את הרווח הכפוף לשלילה בקשר למסד הנתונים של השותפות. בהקשר זה יש אתגר כפול בהשוואה לתרחישים פשוטים של רווח אסור כגון עסקה עצמית או קבלת שוחד: ראשית, מקור הרווח הנידון – מסד הנתונים – הולך ומתכלה בשל השינויים שנעשים בו; שנית, העסק המפר מתפקד, ולכן הרווח הוא בחלקו היסטורי ובחלקו עתידי. בהליך הקודם נקבע כי השווי של הקניין הרוחני וקובצי הנתונים ביחס לעסק השותפות המקורי יפחת ב-5-10% לשנה. בית המשפט ציין שם, כי גם ניתן לכאורה להבחין בין תרחישי משנה כגון "מוצר חדש, ספק זהה" ו"מוצר חדש, ספק חדש", כך שבאחרון תינקט התחשבות רבה יותר בתרומה של השותף המפר להפקת הרווח (שאותה יש לנכות כדי לשלול רווח נקי בלבד). ואולם, חרף הטעם המושגי שבהבחנה, נקבע שהשפעתה על אמידת הסכום לשלילה מרוחקת מדי.

באשר לאמידת הרווח העתידי בית המשפט הסתמך על הלכת Ancient Order of Foresters in Victoria Friendly Society Ltd v. Lifeplan Australia Friendly Society Ltd. שם נקבע לגבי עסק מתחרה שנבנה כולו מהפרת חובת אמון, כי השלילה תאמד על בסיס הוני – דהיינו, היוון תזרים הרווחים החזוי מאותו עסק (ראו רשימה קודמת). לאור זאת נקבע:

Mochkin’s entitlement to the unrealised profit ought to be fixed at 37.5%, being the mid-point between the 50% share (and same product categories) and the 25% discount on historical profits for the new categories of products and not a fixed and constant 50%.

זהו חידוש מעניין וחשוב. בית המשפט משלב בו הקפדה נאותה על עקרונות יסוד של דיני האמונאות יחד עם תובנה מימונית נכוחה, ואת שתי אלה – עם גישה מעשית, הדוחה היטפלות לדקדוקי עניות שעלולים לסבך לשווא את עיצוב הסעד. זוהי אמנם פסיקה בערכאה קמא, אולם לנוכח הסכומים הצנועים יחסית שדובר בהם ספק אם יהיה עליה ערעור.

שלילה של רווח עתידי מעסק הנגוע בהפרת חובת אמון מציבה אתגרים, כאמור. לעתים ניתן להקנות לנהנה הניפר זכויות במקור הרווח הנגוע עצמו, כגון חוזה חכירה, כפי שהיה בפרשת Cook v. Deeks הוותיקה, שהדריכה את בית המשפט העליון בהלכת היסוד בעניין חברה ירושלמית לתעשיה בע"מ נ' אגיון, וכן בעניין Chan. לחלופין, פסק הדין המכונן בפרשת Meinhard v. Salmon מלמד, כי במקרים מתאימים יוכל בית המשפט להקנות לנהנה הניפר מניות בחברה המנהלת את העסק המפר (ובאותו עניין הקפיד השופט קרדוזו למנוע מהשותף הניפר אפשרות להשפיע על ניהול העסק). זהו מקרה נדיר, ואולי חד פעמי, אך זוהי אסמכתה מהודרת. ברשימה קודמת טענתי כי לאורה אפשר להסביר פסיקה של השופט אלטוביה בעניין אינטגריטי תוכנה 2011 בע"מ נ' גונן, כי לשותף בחברת הזנק ייתנו מניות בשיעור סמלי בחברה מתחרה שהוקמה תוך הפרת חובת אמון כלפיו.

הלכת Foresters קובעת חלופה שלישית, של שלילה כספית על בסיס הוני. ברשימה הנזכרת טענתי כי היא תואמת את הדין הישראלי, במיוחד לנוכח הלכת קיטאל החזקות ופיתוח בינלאומי בע"מ נ' ממן, וראויה לאימוץ אצלנו. על רקע זה, גם הלכת Mochkin מתאימה וראויה לאימוץ בדין הישראלי, שכן היא מסייגת באופן מושכל את הלכת Foresters בנסיבות שבהן למקור הרווח הנגוע יש תוחלת חיים מוגבלת. לחלופין, ניתן לפרש אותה כמתייחסת לנסיבות שבהן ההפרה עצמה צפויה להסתיים. כך או כך, מאותה נקודה ואילך אין עוד מקום לשלילת רווח, שכן יהיה בה יסוד פסול של ענישה והתעשרות בלתי צודקת, שהיושר דוחה עקרונית (ראו מאמר).

בא לפה הרבה? את פה פעם ראשונה? – הרשמו לעדכונים בכפתור "הרשמה"!